טיפול במשבר עקב יחסים רומנטיים מחוץ לנישואים, אצל זוגות באמצע החיים בנישואים ממושכים©

ד"ר נגה רובינשטיין-נברו וד"ר שרה איוניר**

*מאמר זה פורסם כפרק בספר "זוגות במשבר" בעריכת מאוריציו אנדולפי:

Terapia delle coppie di mezza eta in crisi per una relazione extraconiugale (1999) (p. 177 – 225) La crisi della coppia – una prospettiva sistemico-relazione Maurizio Andolfi (ed) Milano: Raffaello Cortina Editore

ניתן לקבל גם תרגום לאנגלית.

©כל הזכויות שמורות

בבקשה לא לתרגם ו/או להפיץ אותו ללא רשות המחברות

**המחברות: ממייסדות ומנהלות "מכון שינוי" – הכשרה וטיפול מערכתי במשפחה, בפרט ובארגון – הרצליה

לפרטים:

ד"ר נגה רובינשטיין נברו, רח' חפץ חיים 18 רעננה טל. 09/7745169, פקס. 09/7710687

ד"ר שרה איוניר רח' עלומים 29 אפקה תא 69690 טל: 03/6412581 פקס. 03/6422616

Email; Iwanir.sara@gmail.com

טיפול במשבר עקב יחסים רומנטיים מחוץ לנישואים, אצל זוגות באמצע החיים בנישואים ממושכים

ד"ר נגה רובינשטיין-נברו וד"ר שרה איוניר

מבוא

סביר להניח, כי אין מטפל העוסק בטיפול במשפחה או בבני זוג נשואים, שלא נתקל במהלך עבודתו בתופעות של הלם רגשי וטלטלה ביחסים הבין זוגיים לנוכח גילוי או חשיפה של פרשת אהבים מחוץ לנישואין. הגילוי על כך שבן זוג מנהל רומן, גורם לעתים קרובות לערעור מוחלט של מרכז הכובד הרגשי של האנשים המעורבים ולהטלתם למערבולת סוערת של מחשבות, רגשות והתנהגויות. המכה עלולה להיות כה קשה, עד כי היא מסוגלת למחוץ את הנוגעים בדבר תחת כובד משקלה.

אין כל מקרה "אופייני" לזוג הנמצא במשבר עקב רומן מחוץ לנישואין. ישנם סוגים שונים של פרשיות אהבים והן מנוהלות בדרכים יצירתיות רבות. המשמעויות המיוחסת להן והמניעים להיווצרותן הם רבים ושונים, כך גם שונות נסיבות הגילוי וההשלכות הנובעות מכך. ערכי הזוג וגישותיהם הנם בעלי חשיבות מיוחדת. תנודות התנהגותם נצבעות במידה רבה מגורמים כמו השלב בו הם נמצאים במעגל חייהם ובנישואיהם, הדינמיקה האינדיבידואלית והזוגית-מערכתית שלהם, מערכת הערכים שלהם והרקע התרבותי-חברתי עליו נרקמה פרשיית היחסים מחוץ לנישואים.

מהלך העניינים המתרחש בעקבות גילוי פרשיית היחסים מתוארים בד"כ על ידי שני בני הזוג כ"תקופה מטורפת", כאשר בני הזוג תופסים את עצמם או אחד את השני כמתנהגים באופן לא הגיוני, כאנשים ש"יצאו מדעתם". האנשים המעורבים במשבר עלולים להצטייר כ"זרים", כ"מוזרים" או כאילו הם "לא עצמם". בן הזוג המנהל את פרשת האהבים נתפס, לעתים קרובות, כמצוי תחת השפעה של המאהבת אשר גורמת לו להתנהג בצורה חריגה ש"איננה מתאימה לו" ובד"כ שלילית.

השינויים החדים, הכאוטיות ולעתים הקיצוניות בהתנהגות, ברגשות ובמצבים אצל בני הזוג, עלולים לבלבל ולהביך את המטפל הלא מנוסה. דוגמאות לכך כוללות ביטויים – שאינם תמיד מובנים לצופה מהצד – של קנאה עזה ותחושת בגידה גם בקרב בני זוג שמזה זמן רב חשים בוז זה כלפי זה ומתחרטים על כל קשר פיזי או אינטימי אחר שהיה ביניהם. באופן דומה, עשויים ביטויים סוערים ופתאומיים של אהבה ותשוקה להפתיע את המעורבים ולשנות תכניות קודמות לעזוב את הבית. בניגוד לכך, איבוד הפרספקטיבה או האחריות עלול להוביל לרצון או לפעולה המכוונים לפגוע בצד השני בדרכים שבעבר נחשבו לכאלה שאין להעלותן על הדעת. ישנם בני זוג המגיבים בזעם רב כאשר הם שומעים כי בני זוגם מנהלים רומן, למרות העובדה שהם עצמם ניהלו או מנהלים רומן או רומנים דומים, או שהם מחכים עד שגם בני זוגם ינהלו רומן כדי להימלט מקשר נישואין ארוך, לא רצוי אך מחייב. במקרים אחדים, בני זוג שנשבעו כי יפרקו את הנישואין אם בני זוגם ינהלו רומן, חוזרים בהם ברגע האמת של הגילוי. במקרים אחרים מגלים בני זוג, אשר טענו בעבר כי נישואיהם חשובים להם יותר מכל פרשיית אהבים, כי הם מסוגלים לעזוב את ביתם ואת משפחתם עקב פרשייה כזו. ישנם אנשים המעורבים ב"הרפתקה ללילה אחד" שהופכת לפרשיה בת כמה שנים. הם מוצאים עצמם נקרעים בין שני בני זוג, ולעתים אף בין שתי משפחות. אחרים בטוחים שמצאו סוף סוף את "מערכת היחסים המושלמת", שלטובתה הם מוכנים לפרק את נישואיהם, ואז הם מתפכחים מאשלייתם, מוצפים ברגשות חרדה ומגלים כמיהה לחזור הביתה.

למרות כל הכאוס הזה יתכן גם, שכאשר קיימים רגשות חיבה בסיסיים בין בני זוג, ויחסי הנישואין בעלי יסודות יציבים, ניתן יהיה להשתמש במשבר כאמצעי לחיזוק ולהעמקת האינטימיות בין בני הזוג וכן לפיתוח דפוסי יחסים בריאים ומספקים ביניהם.

במאמר זה בחרנו להתמקד במודל קליני לטיפול במשברים חריפים כתוצאה מגילוי פרשת יחסים רומנטית מחוץ לנישואין, אצל זוגות המצויים בשלב אמצע-החיים ונשואים תקופה ארוכה. המאמר עוסק בעבודה הטיפולית בשלב המשבר עד סיומו, רק עם זוגות שהביעו רצון לשקם את נישואיהם. לגבי מקרים שבהם מתעוררות גם יוזמות לגירושין ראו: Ivanir & Ayal (1991), Brown (1992), Moultrap (1990) . תמונה מקיפה לגבי הנושאים התיאורטיים והטיפוליים, הפרטניים והמערכתיים הקשורים לבגידות ולרקע שלהן ניתן למצוא אצל: Moultrap, 1990; Brown, 1991; Pittman, 1995

למטרות מאמר זה, אנו מגדירים את ראשית תקופת המשבר כזמן שבו התגלה הרומן או נחשף, אף על פי שתסמיני חרדה בולטים עלולים להופיע כבר במהלך התקופה הקודמת לגילוי. תקופת הטיפול במשבר מסתיימת כאשר תסמיני החרדה העיקריים שוככים, המערכת מתייצבת ובחירה מוחלטת נעשית לגבי כיוון הנישואין והטיפול. בנקודה זו מתקדמים המפגשים הטיפוליים מעיסוק בנושאים הקשורים ישירות לרומן לעבר טיפול עמוק יותר ביחסים הכלליים ובנושאים משפחתיים (שהם מעבר לטווח הפרק הנוכחי). משך תקופת הטיפול במשבר משתנה בהתאם לאנשים המעורבים בו ולאופי הכללי של היחסים בין בני הזוג. יחד עם זאת, על פי ניסיוננו, אם הטיפול מתחיל מיד עם גילוי הרומן, ובמקרה שהרומן נפסק, נמשכת תקופת זו בין ארבעה לשמונה חודשים.

בדרך כלל, משבר בין בני זוג באמצע החיים הנשואים תקופה ארוכה, בשונה ממשבר המתרחש בתקופות אחרות במהלך הנישואין, הנו חמור יותר ואם אינו מטופל נכון הוא עלול לסכן את המשך הנישואין. לכך מספר סיבות: ראשית, בני זוג שהיו מוכנים להקריב את אושרם האישי למען טובת ילדיהם, מוכנים פחות לוויתורים כאלה כאשר הילדים בגרו. בשלב זה, הם כמהים יותר למימוש שאיפותיהם האישיות. שנית, רומן מחוץ לנישואין מציב איום קשה על מצבו הרגשי של הפרט, ביחוד של בן הזוג ה"נבגד", בשל הרגישות המתעוררת בעת המשבר לגבי סוגיות כמו דימוי עצמי מיני, ערך עצמי ופחדים קיומיים מפני העתיד. אלה כוללות פחד מפני אי מציאת בן זוג חליפיבמקרה של פרידה (בעיקר דאגה של נשים בשלב זה של חייהן) ופחד מפני איבוד המשפחה (יותר שכיח אצל גברים).

על פי ניסיוננו, קבוצה זו של זוגות באמצע החיים מעוניינת במיוחד בתהליך טיפול יסודי. בקרב השייכים לקבוצה זו נמצא דרישה גבוהה לכנות, יושר, הגינות ולעומק ביחסים. זוגות רבים אינם מוכנים עוד להמשיך להתפשר על "שקרים לבנים" או על "חיים כפולים" כדי לשמר את יציבות מסגרת הנישואין וכדי לאפשר לחיים להמשיך להתנהל על מי מנוחות תוך המנעות מקונפליקטים, כפי שהיו מוכנים בעבר. זוגות אלה פתוחים יותר לשינוי. הם מתמקדים פחות בפיתוח הקריירה שלהם ובגידול הילדים ומעוניינים יותר לשפר את איכות חייהם ואת מערכות היחסים שביניהם (McGoldrich & Carter, 1988).

המאמר מתחיל בתיאור הגורמים המהווים קרקע פוריה להתפתחות קשרים בין אישיים רומנטים מחוץ לנישואין. לאחר מכן אנו מתארות את תקופת המשבר ואת חמשת שלבי הטיפול בו. בתיאור כל שלב, אנו מתמקדות בנקודות ההתערבות ובנושאים המרכזיים שאנו תופסות כחיוניים לטיפול. בחרנו לתאר במונח "בן זוג מעורב" את בן הזוג המעורב ישירות ברומן, ובמונח "נבגד" את בן הזוג האחר.

הקרקע הפוריה להבשלת פרשיית יחסים רומנטים מחוץ לנישואין

אילו גורמים יכולים להפוך נישואין ממושכים לקרקע פוריה במיוחד לפריחת יחסים מחוץ לנישואין? מהם הגורמים הדוחפים בני זוג נשואים ליזום קשר רומנטי מחוץ לנישואין או להסכים לו בשלב זה של נישואיהם?

שלב אמצע החיים הוא תקופה ארוכה ומורכבת במעגל חייהם של בני זוג. בני הזוג מגיעים לשלב זה לאחר שהפנימו בתהליך סוציאליזציה ממושך את האמונה שנישואין ומשפחה הנם גורמים מרכזיים בתחושת הזהות, השייכות ומשמעות החיים (Ahrons & Rodgers, 1987). אולם, דווקא בתקופה זו מובלט הצורך לארגן מחדש את הסדרי הנישואין, או אפילו לבחון שוב את הקשר ולעתים קרובות אף לבסס אותו מחדש (McCullough & Rutenberg 1988). בני זוג שואפים בשלב זה של חייהם לחופש פעולה כדי לבחון לעומק את צרכיהם האישיים, והם מתחילים לבחון את "הסכם הנישואין" שלהם מנקודת תצפית חדשה. בני הזוג מרגישים כי נושאים כמו תלות/עצמאות, אוטונומיה במסגרת היחסים והזדמנויות למימוש עצמי צריכים לעמוד למשא ומתן מחודש. בני זוג אלה – המתמודדים כל אחד בנפרד עם מעברים אישיים, הערכות מחודשות לחייהם, דילמות ופחדים האופייניים לתקופה זו ולקראת התבגרותם, והופכים מודעים יותר ויותר לצורך שלהם באינטימיות, חיבה, אהבה ותמיכה בדימוי העצמי שלהם.

כאשר בני זוג בתקופת אמצע החיים, בנישואים ממושכים, נמצאים במשבר בשל פרשיית אהבה מחוץ לנישואין, הם מפתיעים, לעתים קרובות, את הקרובים להם, מאחר שנישואיהם נראו כלפי חוץ יציבים ומספקים בדרכים רבות. בחינה מדוקדקת יותר מצביעה לרוב על כשל של הנישואין בסיפוק צורך רגשי חשוב, אשר נדחק או שזכה לפיצוי נאות בעבר, ע"י גורמים נוספים בחיים, אך הפך לחסך עמוק בתקופת חיים זו בשל הגורמים המאפיינים שתוארו לעיל.

להלן תיאור דפוסי יחסים רווחים במערכות נישואין, המהווים קרקע להתפתחות של פרשיית אהבה מחוץ לנישואין. הדפוסים שיתוארו להלן כרוכים, לעתים קרובות, זה בזה, לפיכך יכול זוג להתאפיין באחדים מהם בו זמנית.

הימנעות מאינטימיות המובילה לניתוק רגשי

התיאור להלן שבוטא ע"י מטופל שלנו מדגים מצב זה:

"כל אחד מאתנו חי בעולם שלו ודרכינו כמעט שלא הצטלבו. יכולנו להמשיך לחיות כך שנים רבות, להיפגש למשך חצי שעה מדי יום, לדבר רק כשזה נחוץ, ולבלות יחד שעות אחדות בסוף השבוע, בדרך כלל עם משפחה או עם חברים. לעולם לא סיפרנו הרבה אחד לשני על מעשינו, על מחשבותינו או על רגשותינו. לעתים נדירות נכנסנו למיטה באותה השעה. היא הייתה תמיד לוקחת את ניירות העבודה שלה למיטה ועובדת עליהם בלילה, ואני הייתי מכין תכניות עבודה לחברה שבה אני עובד."

ההתחמקות מאינטימיות יכולה להיות פרי של "קנוניה משותפת" של שני בני הזוג מראשית היחסים ביניהם, או שהיא מתפתחת עם השנים כדרך להימנע מתסכולים הנובעים מאי יכולת לחלוק דילמות ורגשות אישיים אינטימיים. בנקודה כלשהי במערכת היחסים החליטו בני הזוג הנשואים, במודע או שלא במודע, לא להיות מעורבים אינטימית אחד בחייו הרגשיים של האחר, אילו הנוגעים ליחסים שביניהם ובכלל. אחד מבני הזוג או שניהם מפסיקים לגלות סקרנות לעולמו של האחר או ממש להתעניין בו. עם הזמן, עשוי להתפתח סוג של ניתוק רגשי ו"עיוורון לגבי היחסים", משולב בתחושה מקדמת-דנא של נוחות ואמון ביחסים, תחושה שאינה עומדת שוב למבחן ויתכן שאין לה יותר אחיזה במציאות. הם ישתמשו בכל אמצעי, כולל מריבות קשות והסחות דעת, כדי להימנע מנגיעה ישירה בנושא רגשי טעון. הניתוק הרגשי יוצר מצב שגם כאשר יש רמזים אודות אי שביעות רצון או אפילו לגבי הבגידה, הם נתפסים אצל בן הזוג הנבגד, ברמה קוגניטיבית כלשהי, אך אינם חודרים לרמה הרגשית-תפיסתית או אינן ממוקמות בהקשר הרגשי הנכון של היחסים. "ראיתי שהוא נלחץ בכל פעם שהטלפון שלו צלצל בנוכחותי", ספרה לנו אשה, "אבל אמרתי לעצמי שבטח הוא מתוח בגלל העבודה וניסיתי להרגיע אותו". אצל הנמנעים מאינטימיות, גילויי התרגשות או סקרנות הדדית נעלמים וכך מצטמצמות ההזדמנויות לגילויים מיניים, אינטלקטואלים ורגשיים. על רקע זה, נוצרת תשוקה לחוויות רגשיות ולהרפתקאות חדשות במקום אחר.

הימנעות מקונפליקטים המובילה להיווצרות סודות

זוגות המתאפיינים בדפוס זה, שומרים על יציבות מערכת היחסים שביניהם בעיקר על ידי כך שהם "לא רואים ולא יודעים". ה"שלום" לכאורה והיציבות של מערכת היחסים מעניקים תחושה של נוחות וסוג של חברות ואמון, החסר בסיס איתן במציאות. בן זוג אינו מודע ל"הארכה הסמויה" (hidden extension) של הנדנדה, שאחד מהם עשוי ליצור מאחורי גבו במטרה לייצב את המערכת (Rubinstein-Nabarro, 1996).

זוגות אחדים רואים בבן זוגם חלק בלתי נפרד מזהותם ומעצם קיומם ולכן אינם מסוגלים לעמוד בקונפליקט או באי שביעות רצון, העלולים לסכן את מערכת היחסים הזוגית. לכן צרכים קונפליקטואליים מוסתרים או נפתרים מחוץ למסגרת הנישואין. היחסים נשמרים יציבים בנוקשותם, הופכים ליחסים של "כאילו", ומבוססים פעמים רבות על העמדת פנים במקום על סיפוק הדדי של צרכים אמיתיים. בסוג כזה של נישואין, לקחת מאהב עשויה להיות דרך להציב אתגר או לזעזע מערכת יחסים נוקשה בין בני זוג נשואים.

שנים של קונפליקטים פתוחים ולא פתורים

קשיים להגיע לפתרונות משביעי רצון של קונפליקטים בין בני זוג, מותירים צרכים אישיים ובין אישיים רבים פתוחים ובלתי מסופקים. התסכול, המרירות ותחושת הבדידות והקפאון המצטברים, עשויים לדחוף לחפוש הקלה ותמיכה מחוץ למסגרת היחסים.

שנים של חסך ביחסי מין או בגילויי חיבה

חסך בקרבה גופנית אינטימית עשוי להיות קשור בהעדר תשוקה ו/או רצון ומשיכה; קשיים בתפקוד מיני כגון: אימפוטנציה ופליטה מוקדמת כרונית; התנהגות מינית עצורה או מרוסנת, היעדר רגישות מינית, שימוש כרוני במין כטקטיקה להפגנת כוח וכן קושי מתמשך (בדרך כלל של אחד מבני הזוג) בביטוי פיזי או בכל דרך ביטוי אחרת של אהבה ושל רגשות.

אי שביעות רצון כרונית ממאזן הכוחות במערכת היחסים

רובינשטיין-נברו טוענת, כי נישואיהם של זוגות רבים המגיעים לטיפול מאופיינים בקיבעון של חוסר שיווי משקל במאזן הכוחות (במובן של השפעה או ספוק צרכים) בתחום אחד או במספר תחומים חשובים (Rubinstein-Nabarro, 1996). הקיבעון נשמר, משום שכל אחד מבני הזוג חש שאינו יכול לעשות צעד לקראת איזון הרמוני יותר, שאינו יודע שהוא יכול לעשות צעד, או שאינו יודע איזה צעד לנקוט, כיצד ומתי. קיבעון זה בהתנהגותם של בני הזוג הוא תוצר של הפחד מפני כאב נוסף ומפני איבוד כוח אישי או בין אישי. הם אינם רואים את פוטנציאל הריפוי של "צעד" מצדם. מרבית הזוגות מנסים להגיע למצב של שיווי משקל ביחסיהם באמצעות סימטרייה מושלמת (שוויון כוחות ושוויון ביחס לתפקידים, ערכים, רגשות, מחשבות, התנהגויות וכיו"ב). במונחים של "אנלוגיית הנדנדה" כמטאפורה רב-ממדית, נאמר כי בן הזוג שנמצא "באוויר" חייב להשתמש ב"הארכה" בצד שלו – אם על ידי הארכת קרש הנדנדה ואם על ידי הוספת משקל – כדי שיצבור כוח רב יותר ויוכל להנמיך את עצמו עד לנקודת שווי משקל עם בן זוגו. מאהב עשוי לשמש "תוספת מאריכה" כזו, ואיומים בפרידה או בגירושין יכולים לשמש "תוספת משקל", אולם יתכן, כי מאהב יביא להארכה "ארוכה" או "כבדה" מדיי. למשל, אישה שלוקחת לה מאהב כדי לגרום לבעלה האדיש לקנא "קצת" עלולה לגלות כי הדבר גרם לו לשיתוק בשל הצפה ברגשות הקנאה כלפיה, וכי הדבר עלה לה, או כמעט עלה לה, בנישואיה. מצד שני, הרומן המאפשר הארכה סמויה, לא יכול להשיג את מטרתו אלא אם הוא הופך גלוי, כלומר מתגלה או נחשף.

שימור המיתוס של "הנישואין והמשפחה האידיאליים"

במקרים רבים, נחשבים בני הזוג ל"זוגות אידיאליים". הם עושים דברים רבים יחד, הם "נראים טוב" בציבור, ונראה שהם נהנים מיחסים חבריים ביותר. למעשה, הם פיתחו מנגנונים מתוחכמים להסתרת ה"פרצות" ביחסים שביניהם. יתכן כי הנישואין נשמרים מתוך אמונה בחשיבות המשפחה, ולא מתוך קשרים רגשיים אמיצים בין בני הזוג. "בעיות מטופלות מתוך ניסיון לשמור על כך, שהנישואין, בן הזוג והעצמי, יעלו בקנה אחד עם הדימוי הרצוי של המשפחה" (Brown, 1991, p. 143). אף אחד מבני הזוג לא יודע כיצד לבנות יחסים אינטימיים, ואף לא יכול לראות בעיני רוחו מה יכולה להיות דמותם. הדגש הוא על מה שצריך לעשות ורגשות מושמים בצד. נראה כי אצל זוגות אלו חשוב יותר, שהנישואין ייראו "טובים" מאשר שאמנם יהיו כאלה. אולם חיים כאלה חונקים את ההתפתחות האישית. כאשר התנאים בשלים, פרשייה מחוץ לנישואין עוזרת לענות על צרכים מבלי לשבור את החזות החיצונית הנוקשה.

שינויים או מעברים אישיים

גורמים נסיבתיים, כגון שינויים או מעברים אישיים בעלי משמעות, יכולים להוות רקע להתפתחות רומן. במקרים אלה, המבנה הפסיכולוגי-רגשי של אחד מבני הזוג או של שניהם, או המבנה והדינמיקה של המערכת הזוגית שלהם מתערערים או "מטולטלים", כשלבני הזוג אין היכולת או הכלים להגיב בגמישות ולהסתגל יחד לשינויים. דוגמאות למעברים הם: לידה של ילד או של נכד; הצלחה או כישלון גדולים ופתאומיים; שינויים בקריירה; מוות של הורה, של ילד או של אדם משמעותי אחר; אירוע קשה כמו מחלה כרונית או טרמינלית, או נכות של בן הזוג או אחד מבני המשפחה. במהלך מעברים אלה מזדעזע המבנה הנוקשה של הזוגיות, ומתערערת מערכת הסיפוקים או האיזונים הרגילה. לרוב במצבים אלו עולים ביתר שאת צרכים ודרישות לתמיכה רגשית, פיזית ו/או מינית אצל אחד מבני הזוג מבלי שהשני, עקב מצבו הוא או בשל ריחוק רגשי קודם, מסוגל לספק. במקרים אחרים במצבי מצוקה, אחד מבני הזוג דורש במודע או שלא במודע, ריחוק רגשי מסוים מבן הזוג או מהמשפחה כולה, ומותיר את האחר בודד. פרשייה מחוץ לנישואין יכולה לענות על הצרכים מן הסוגים השונים. (Moultrup, 1990).

התערערות מערכת ערכים קודמת

לשם המחשה נתאר אישה נשואה בת 38 אשר עברה לגור עם משפחתה מעיירה קטנה ושמרנית לעיר הגדולה. במקום עבודתה החדש זכתה לקידום מקצועי, וסביבה אנושית מתירנית ופתוחה. היא מוצאת את עצמה מוקפת גברים נאים ואינטליגנטיים, אשר לא רק מעריכים את דעתה אלא גם סבורים שהיא מושכת, דבר שמעולם לא חשה בו בנישואיה. מעבר זה יוצר אמנם שינוי חיובי מבחינתה בתפיסתה העצמית ובדימויה הנשי, אך הוא מלווה בערעור וחוסר נחת במערכת הערכים הקודמת שלה. היא מתחילה להרגיש כי "החיים קצרים ומגיע לי ליהנות מהמיניות שלי. נראה כי הנאמנות שלי לא מוצדקת ומיושנת". ערעור על מערכת ערכים קודמת עשויה להתרחש גם במהלך היחשפות להזדמנויות חיים חדשות בתחום תרבותי – חברתי למשל בעקבות הגירה, או בתחום פסיכולוגי – רוחני כהשתתפות בקבוצות להתפתחות אישית כגון "הפורום", "אסט" או "I AM", אירועים המעניקים תחושת אינטימיות חריפה כלפי אחרים בתקופה קצרה ואינטנסיבית על רקע תהליך כללי של ניעור ערכים ותפיסות חיים.

התערערות מבנה הנישואין ו/או ארגון החיים המשפחתיים

דוגמה לכך היא מצב, שבו אישה מתחילה להשתכר הרבה יותר מבעלה, או כאשר עבודתה החדשה דורשת ממנה היעדרות רבה יותר מהבית. חלוקת התפקידים בבית משתנה ויתכן שנוצר שינוי הירארכי והפרת האיזון הקודם ביחסי הכוח. באופן דומה, כאשר עבודתו של הבעל דורשת היעדרות לתקופות ממושכות מהבית, מרגישה האישה שאין לה שותף לחלוק עמו את חייה. בתקופות המעבר למן הפסקת המבנה הישן ועד ליצירת הסתגלות חדשה ולבניית מבנה זוגי-משפחתי תחליפי מספק, עלולים להישאב פנימה בני זוג מחוץ לנישואים, כפתרונות זמניים.

הטיפול

הנחות יסוד

גישתנו לטיפול במשבר עקב יחסים אינטימיים מחוץ לנישואין אצל בני זוג באמצע החיים בנישואים ממושכים נשענת על ארבע הנחות בסיסיות:

1. פרשיית יחסים מחוץ לנישואין היא התנסות רב-מימדית, מקיפה את המערכת, ולכן מחייבת גישת טיפול מערכתית. יחסי המשולש (אשה, בעל, מאהב/ת) משפיעים מאוד, (וגם מושפעים מ-) באופן ישיר או עקיף, על מבנה היחסים, על הדינמיקה והחוויה של בני הזוג ועל מערכת משפחתם הקרובה. הם משפיעים גם על המערכת המורחבת והבין-דורית וכן על המערכות החברתיות ו/או המקצועיות הרחוקות יותר. מעורבות ממושכת במערכת יחסים סודית יוצרת דפוסים של שמירת מרחק בין בן הזוג המעורב לבין יתר המשפחה, ומשפיעה ישירות על דפוסי התנהגות ותקשורת בקרב המשפחה הרחבה. כל זה הופך מסובך אף יותר, כאשר חבר מן המשפחה הקרובה או המורחבת הוא "שותף לסוד" פעיל או סביל, או כאשר עמיתים לעבודה המכירים את שני בני הזוג מודעים לרומן (למשל, כאשר הוא מתרחש במקום העבודה). התייחסות לפרשייה כאל מקרה פרטני או חד-ממדי, או כאל עניין פרטי בין בני הזוג בלבד, תהיה מוגבלת ואפילו בלתי מוסרית בשל הפוטנציאל להחרפת המצב. סוגיה זו תובהר על ידי דוגמאות שיינתנו בהמשך.

1. הטיפול במשבר עקב פרשייה מחוץ לנישואין חייב להיות אינטגרטיבי בהבנת התופעה ובדרכי הטיפול. הגישה המערכתית חייבת לשלב הבנה של הקונטקסט המערכתי עם ההיבט ההתפתחותי הלוקח בחשבון את שלב החיים של הפרט ושל המשפחה. תפיסה אינטגרטיבית תכלול גם אלמנטים רב-דוריים רלוונטיים והשלכותיהם על הפרט והדינמיקה הזוגית (Moultrup, 1990). מבנה הטיפול יכול לכלול מפגשים עם בני הזוג, מפגשים עם אחד מבני הזוג ומפגשים עם חברים מן המשפחה הגרעינית והרחבה. דרושה גישה חוקרת כדי לחשוף את ריבוי ההיבטים של הפרשייה הרומנטית ומשמעויותיה עבור הפרט והנישואין, וכדי להפוך את הארוע להזדמנות להתפתחות משותפת של בני הזוג. כדי שתהיה למטפל יכולת אלתור בהתאם למטרות כל שלב, אשר יאפשרו את זרימת הטיפול, דרוש שיהיו בשליטתו מגוון רחב של שיטות וטכניקות טיפול.

1. משבר עקב יחסים רומנטיים מחוץ לנישואין עשוי להפוך להזדמנות התפתחותית. אנו רואות במשבר כזה הזדמנות פוטנציאלית חשובה לכך, ששני בני הזוג יגלו מעורבות זה בעולמו הרגשי של זה, ויבנו מחדש את יחסי הנישואין בדרך שתאפשר לשניהם גם להתפתח וגם לממש את צרכיהם.

1. מודעות המטפל לעמדותיו האישיות היא הכרחית. אנו מאמינות, כי גישה לא שיפוטית כלפי הפרשייה עצמה הכרחית להבנתה ברמות השונות, כמו גם להצלחת הטיפול. בכך איננו מתכוונות לשמירה על "ניטראליות" לנוכח התנהגות פוגעת או הרסנית סביב הפרשייה או בשל העובדה שהיא נשמרה בסוד. בעניין זה יש להבחין בין עמדה מוסרית לבין עמדה מקצועית, כאשר הראשונה לרוב מייצגת עמדות אישיות סובייקטיביות של המטפל והשנייה מייצגת הערכה מקצועית לגבי מידת הסיכון למצבם הקליני של המטופלים. המטפל חייב להיות מודע לערכיו ולצרכיו, וכן לאופן שבו נסיון חייו עשוי להשפיע על הגישה והשיטה המנחה את הטיפול מבלי לוותר על הגנה כאשר נשקפת סכנה לבריאות הנפשית של מי מהם, למשל במקרה של השפלה מתמשכת או שקריות מטריפה. שיקולים אלו חיוניים לגבי תזמון של החלטות שונות למשל לגבי חשיפה של הרומן או למניעת הצעות ו/או כיווני פעולה טרם הבשלתם (כגון הצעה, במודע או שלא במודע, להיפרד או לערב עו"ד).

סוגיות של מחויבות ובחירה

אנו רואות בהחלטות הנוגעות למחויבות ובחירה נושאים מרכזיים במשברי בגידה, ולכן נתייחס לכך בנפרד לפני שנפנה לדיון במהלך הטיפול. על פי ניסיוננו, התמקדות בנושאים אלה במהלך שלב המשבר הנה הכרחית להצלחת הטיפול. אם המטפל אינו זהיר או מודע דיו לכך, יתכן כי יתפתה על ידי אחד מבני הזוג או שניהם לסיים את העיסוק בשאלת ההחלטות טרם הבשלתן, או לחילופין, להמשיך ולטפל בהם מעל לצורך. התנהגות זו עלולה לפגום ביעילות הטיפול או לעכב אותו. זה נכון במיוחד כאשר בני הזוג מעוניניים בהמשך נישואיהם ולא בפרידה או בגירושין.

נושאים של מחויבות ובחירה, במשברי בגידה, יכולים להיות סבוכים בשל המורכבות הבלתי נמנעת ברמות המחויבות והבחירה השונות והבלבול שביניהן. בנוסף, עלולים נושאים אלה לעורר תגובות חריפות אצל המטפלים, כשהם בוחנים את הערכים ואת נסיון החיים של עצמם.

אנו מבחינות בין מספר רמות של בחירה ומחויבות, שיש להבדיל ביניהן ולהבהירן בטיפול במהלך השלב המשברי, לפני שהזוג יכול לבצע מעבר אפקטיבי לשלב הבא שבו יבחנו לעומק את מערכת היחסים שלהם ויערכו את השינויים הדרושים לשם המשך התפתחותה. אכן, אנו ממליצות שכל הצהרה או הבטחה המוכרזת במהלך השלב המשברי – אשר אינה מתיישבת עם רמת הבחירה והמחויבות של בני הזוג באותה עת – תתקבל בעירבון מוגבל או אפילו תוחזר לזוג כאתגר.

המחויבות הראשונה שכל אחד מבני הזוג צריך לקחת היא זו של  לקיחת אחריות על מעשיו ונכונות לתת את הדין ולהכיר בהשפעות של מעשיו בעבר – על ההווה והעתיד, לגבי בני זוגם ואחרים ברשת המשפחתית או החברתית שלהם. התחייבות זו צריכה להיעשות סמוך עד כמה שניתן לראשית הטיפול. שני בני הזוג חייבים להיות מוכנים ומסוגלים למתוח קו המגדיר עד כמה הם מוכנים לפגוע (מבחינה רגשית או אחרת) אחד בשני. זה הכרחי בשלב המשברי, ועשוי לדרוש הקרבה מצדו של בן הזוג. לדוגמה, אם בעל שבגד, נשבע שאינו ממשיך להיפגש עם המאהבת שלו, גם לנוכח עובדות ממשיות שהיחסים ביניהם נמשכים, והוא מכנה את אשתו הממשיכה לחשוד בכינוי "פרנואידית" "ממציאה דברים", עליו לדעת כי הוא מתנהג בדרך "מטריפה" (crazy making), ועליו לבחון את המידה שבה הוא מוכן להתחייב לקחת אחריות על מעשיו ולהיות ישר. יתכן כי מחויבות כזו תיתבע ממנו ויתורים, כמו להפסיק להיפגש את המאהבת, או אם הוא בוחר להמשיך בפרשייה, יצטרך להמיר את מסכת השקרים, הנוחה לכאורה, באינטראקציה כנה ואחראית יותר. האישה תצטרך מצידה לוותר על רצונה לבטא את כאבה על ידי צורות נקמה לא ראויות ו/או הרסניות, כדי ליצור אווירה שתאפשר התמודדות עם נושאים חשובים מיידיים. יתכן כי שני בני הזוג יצטרכו להתחייב לא לערב אחרים שלא לצורך ובכללם הילדים. שניהם כאחד צריכים להתחייב להימנע מנקיטת צעדים חד כיווניים, כמו הגשת תביעת גירושין או עזיבת הבית.

מחויבות זו לאחריות, הכרחית ליצירת תחושה כלשהי של יציבות ואמון בסיסי ולהפחתת מידת המתח הכרוכה במשבר. המטפל יכול לעזור להגיע לכך על ידי אמירות, הנחיות ושאלות ישירות ועקיפות, המובילות את המטופלים לבחון את מעשיהם, לנתח משמעויות אפשריות ולנבא השפעות עתידיות.

המעבר מהכרזה על ההחלטה ו/או המחויבות, להפסיק את הרומן ו/או "לחזור הביתה", למחויבות להשקיע בנישואין וביחסים אינו אוטומטי, אף על פי שלעתים אחד מבני הזוג או שניהם נוטים להעמיד פנים (לפעמים שלא במודע) שזה כך. עוצמת המתח, הכאב והבלבול, החיפוש אחר נוחות ויציבות, והפחד מפני התקלות בבעיות נוספות שיטלטלו עוד את הספינה – כל אלה עלולים לדחוף את אחד מבני הזוג או את שניהם לרצות לסיים בטרם עת שלב זה. זה יוצר תחושה של "ביחד-מדומה", שיכולה להיות מקור לאמביוולנטיות בהמשך הטיפול, ויכולה לגרום למסרים מבולבלים וסותרים, כמו "אנחנו יחד, אבל איני יכול להבטיח שאני לא אראה אותה (המאהבת) שוב". טעות רווחת היא לראות באמירות המבטאות רגשות חיוביים עזים של שני בני הזוג, פרי של בחירה אמיתית ושל רמת מחויבות גבוהה (ראו להלן: "אופוריה מול דכאון"). למעשה, אם המטפל משתף פעולה בדחיפה לסיום המשבר בטרם עת, התוצאה עלולה להיות התנהגות אמביוולנטית חריפה, או המשך השקריות, העלולים להוביל למשבר פרידה או לפרשייה נוספת.

ארבע רמות של בחירה, וארבע רמות תואמות של מחויבות

אנו מבחינות לצורך הטיפול בין ארבע רמות בחירה, ולצדן ארבע רמות תואמות של מחויבות. ברגע המתאים יש להבהיר הבחנה זו לזוג המטופל. חשוב לציין, כי ההבחנות מיוחסות לשני בני הזוג, אם כי בשלב האקוטי של המשבר יותר מקובל להתמקד במחוייבות של בן-הזוג הבוגד. יחד עם זאת, אין לקחת את המחויבות של בן הזוג הנבגד כמובנת מאליה.

ארבע רמות ה"בחירה-מחויבות" הן:

1. בחירה בין המשפחה השלימה לבין הליכה עם המאהב. זהו בדרך כלל המצב בראשית המשבר. בת הזוג הבוגדת מסכימה "להישאר בבית" או "לחזור הביתה". אולם, אין זאת אומרת שהיא ויתרה על המאהב שלה, ושהיא בוחרת בצורה חד משמעית לשים קץ לרומן, גם מבחינה מעשית וגם מבחינה רגשית. היא עשויה לבחור לחזור הביתה ממספר סיבות. כפי שאישה אחת הודתה:

"אני מודעת לכך, שאני לא רוצה לפרק את המשפחה בשלב זה…אני לא רוצה לפגוע בילדים. אני רוצה להחזיק את המשפחה יחד. חוץ מזה, אני מאוד פוחדת להישאר לבד."

במלים אחרות, היא העדיפה להישאר במשפחתה, ולא בהכרח בנישואין או עם בן זוגה לנישואין. זהו שלב בסיסי ביותר של בחירה ושל מחויבות. אם בני הזוג נשארים במשפחה בשלב זה אך הבעיות העיקריות ביחסים נשארות בלתי פתורות, סביר מאוד כי הרומן יתחדש או שאחריו יבוא אחר כאשר השלב המשברי יחלוף.

2.      ויתור על המאהב ובחירה בנישואין כמסגרת. ברמה זו מקבל בן הזוג המעורב בבגידה החלטה שהוא מתחייב לדבוק בנישואין ומוותר על המאהב. אולם, בכך אין עדיין מחויבות כלפי הנישואין. דוגמה לבן זוג הנמצא ברמה זו היא בן זוג שאומר:

"כשאני מביט סביב אני מבין שזו האופציה הטובה ביותר בשבילי ושאסור לי לוותר עליה. אני מוכן לוותר על הרומן אם זה מה שנדרש לשמירה על הנישואין, ורוצה לנסות להפיק מכך את המקסימום. אולי אהבה בעצם איננה כל כך חשובה."

גם ברמה זו, קיימת סבירות שהפרשייה תימשך או תתחיל שוב כאשר שלב התסכול וחוסר הסיפוק ביחסי הנישואים יעלה שוב.

3.      בחירה ביחסי הנישואין. ברמה זו מכירים שני בני הזוג בכך, שיחסי הנישואין שלהם טובים מבחינות רבות ושאיש מהם לא רוצה להפסיד אותם. איכויות אלה של יחסי הנישואין עשויים לכלול: ידידות טובה, מצבים של קרבה, הורות מוצלחת, אינטרסים משותפים, יכולת לבלות וליהנות יחד וחיבה או אהבה בסיסיות. ברמה זו, מוכנים בני הזוג בדרך כלל להתחייב לטיפול זוגי בתקווה שהוא יעזור להם להשלים את מה שהם חשים שחסר (כמו למשל אינטימיות, תשוקה והערכה עצמית). לעתים קרובות ברמה זו, גם אם היחסים מחוץ לנישואים אינם פעילים, בן הזוג המעורב מרגיש עדיין צורך לשמור על קשר עם בן הזוג שלו לפרשייה, לפחות בטלפון או במחשבותיו, ולהשאיר את הדלת פתוחה למקרה שמטרות הטיפול לא יושגו.

4.     בחירה בבן/בת הזוג בזכות עצמו/ה. ברמה זו מושגת מחויבות אמיתית ושלמה כלפי יחסי הנישואין, בן הזוג לנישואין והטיפול. בני הזוג שלמים עם עצמם ומוכנים לעשות מה שידרוש הטיפול כדי להשיג אינטימיות אמיתית בבית. בן הזוג המעורב בפרשייה, מכיר בכך שמן ההכרח ולא רק רצוי, להפסיק לחלוטין את הרומן. בהיותו מודע לנזק הרגשי הפוטנציאלי שברומן, הוא מוכן לוותר על היחסים הסודיים שהיו לו ולהתחייב שלא ינהל בעתיד מערכת יחסים דומה. החלטה זו מלווה במחויבות להשתמש בטיפול כדי לגלות דרכים אפקטיביות שתשמשנה כ-"משקולות" ו"הארכות"

( (weights and extensionsבתוך מסגרת יחסי הנישואים (Rubinstein-Nabarro, 1996).

רמת מחויבות זו מושגת לעתים נדירות בלבד בשלב המשבר, אף על פי שיתכן כי אבני הבנייה הראשונות להקמתה יונחו כבר בשלב זה.

לאורך הטיפול אנו מאמצות את העמדה כי מחויבות היא דינמיקה ביחסים, המונעת על ידי רצון להדדיות, "לתת ולקחת", ושניתן לתפוס את משמעותה האמיתית רק דרך בחינת המציאות, ולא דרך אמונה או השקפה "מונולוגית". (Krasner, 1995, p. 26). אנו מקבלות את הגדרתו של קרסנר ליחסי מחויבות כיחסים "העוברים דרך הקטבים של אמת ושל אמון" (p. 25).

מהלך הטיפול

במהלך השלב המשברי, יש להשלים שלוש משימות עיקריות:

1. לצמצם את סימני הלחץ החריפים ולייצב את המערכת.
2. לעזור לבני הזוג להגיע להחלטות לגבי רמת הבחירה והמחויבות שלהם כלפי הנישואין וזה כלפי זה על בסיס ציפיות מציאותיות.
3. להשתמש במשבר כמנוף להמשך פיתוח אישי וזוגי, באמצעות התמודדות עם הנושאים המידיים הרלוונטיים לפרשייה ולסוגיות שהיוו את "הקרקע הפוריה" להיווצרותה.

כאשר מטרות אלה מושגות ונושאים רלוונטיים, זוגיים ומשפחתיים, תופסים מקום חשוב יותר מאשר נושאים הקשורים ישירות לפרשייה, מסתיים השלב המשברי. מהלך הטיפול עוקב אחר המהלך ההתפתחותי הטבעי, כפי שהוא מוצג על ידי ההתנסויות והצרכים של בני הזוג, כמו גם על ידי תכנית או אסטרטגיית הטיפול שבה אנו משתמשות. חמשת שלבי הטיפול מתמשכים ברצף אך יכולה להיות חפיפה ביניהם.

כמו בכל משבר ו/או טראומה אישיים או זוגיים, ישנם יסודות אחדים שהטיפול חייב להתמודד אתם. לא נרחיב כאן לגבי כל אחד ואחד מהם. במקום זאת, בחרנו להתמקד בנושאים העיקריים בלבד, שאנו סבורות שהם בעלי רלוונטיות ייחודית למשברי בגידה.

לאורך כל השלב המשברי המטפלת עוקבת ומווסתת בעירנות את התהליכים הרגשיים והבין-אישיים כדי למנוע התפתחות תגובה פוסט-טראומטית. היא דואגת לכך שערוצי התקשורת יישארו פתוחים, עוזרת בפיתוח דרכים חליפיות להתייחסות הדדית, ושומרת על מוטיבציה להישאר בתוך התהליך גם מעבר להפגת הלחץ הראשוני.

בשלב האקוטי על המטפל להיות נגיש טלפונית בכל זמן לשני בני הזוג או בני משפחה אחרים, כדי למנוע תגובות לחץ וחרדה חריפות או אף הרסניות. למפגשים הראשונים אנו מקדישות שעתיים לפחות, לעיתים יותר, ושעה וחצי לבאים אחריהם.

השלב הראשון:

טיפול בתסמינים האקוטים של המשבר ויצירת משמעויות משותפות

המפגשים הראשונים עוסקים במשבר האקוטי הראשוני ומטרתם הפגת תגובות הפניקה, המהומה והחרדה, בניית תחושה מסוימת של שליטה, ויצירת מקום בטוח להתבוננות הנדרשת לקראת המשך הטיפול. נושאי הטיפול העיקריים בשלב זה נעים סביב נסיבות הגילוי, דפוסי ההתנהגות עם הגילוי, טיפול בתסמיני לחץ וחרדה וניתוח התקופה שקדמה לגילוי. המונולוג הבא של מטופל מבטא בבהירות את מרבית הנושאים המתעוררים בשלב זה:

"איך אפשר לבנות מחדש אמון וביטחון כאשר הם נהרסים? עד שזה קרה, אמון וביטחון היו העוגן של חיינו המשותפים…הדבר הטוב ביותר שהיה לנו. מעולם לא היו לי ספקות, אף על פי שאנחנו מאוד ליברליים. זה קרה לי 'ממש מתחת לאף' מבלי שהיה לי שמץ של מושג, שחברותם הממושכת תגיע למיטה. כשהיא ספרה לי, חשבתי שאני יוצא מדעתי. כשהתחתנו אמרתי, שאם יהיה לה אי פעם מאהב אני אעזוב את הבית. כשזה קרה ספרתי על כך לבתנו בת ה – 15, והיא הגיבה ואמרה: "המשפחה שלנו היתה כ"כ בסדר, הכל היה כל כך נעים ושקט שתמיד פחדתי שמשהו רע יקרה".

"אני מרגיש מאוד פגוע מהפתרון החד-צדדי שהיא בחרה לעצמה. היא מצאה פתרון שיפתור רק את החלק שלה בבעיה, ולא משנה מהו. אני זועם כשהיא מדברת על מה שגרם לה להיות לא נאמנה. אני זוכר רק שיחה אחת שהיתה לנו לפני חמש שנים, כשהיא אמרה לי שאני לא מספק אותה במיטה, ושאני לא מספיק רגשי כלפיה. אך מאז לא חזרה על כך ותמיד הודתה שאני בעל טוב. הפתרון שלה, של מציאת התשובה בחוץ, הוא הרסני ויכול להביא לגירושין. היא היתה צריכה לקחת את זה בחשבון! האם מין זה סיבה מספיק טובה לסכן את כל הטוב שיש לך? מדוע היא לא הציעה שנלך לטיפול לפני שהיא נקטה צעד קיצוני כזה? הכאב, הבושה, הם כה גדולים, עד שלפעמים בא לי לשבור דברים מרוב שאני יוצא מדעתי מרוב כעס. אני יכול עכשיו לראות איך היא התרחקה ממני בהדרגה. חשבתי לעצמי בטח היא בגיל הזה – הורמונים וכל זה – אז היא לא כל כך מתעניינת בי. לא רציתי לשאול כל כך הרבה והפסקתי לנסות. אני לא יכול להפסיק לחשוב 'עליהם' ועל 'איך הם עשו את זה'. זה כל הזמן בראש שלי. 'מה היה האופי של החברות שלהם במשך כל הזמן הזה'? היא אמרה שאיתו יכלה לדבר שעות, שהוא הסכים להקשיב לסיפורים שלה. אני מבין עכשיו מדוע ההתנהגות שלה בתקופה זו הייתה כל כך מוזרה ולא נעימה. גם עכשיו כשהיא אומרת שזה נגמר אני לא יכול להפסיק לחשוב על זה. אני לא יכול לספר לאיש. אני יותר מדיי מתבייש, אז אין לי עם מי לדבר על זה, אז זה מתפרץ בהתקפי זעם. לפעמים אני בוכה…אני לא יכול ממש לתפקד. אני עושה את המקסימום כדי לשלוט בעצמי אבל אני חייב לדעת את כל הפרטים. זה מכאיב לי כשהיא מספרת לי וזה כואב לי כשהיא לא מספרת. מרגע שהיא שברה את גבולות המוסר והנאמנות, מי מבטיח לי שהיא לא תעשה את זה שוב? אני לא בטוח שאני רוצה לחיות עם זה! אני לא רוצה להיות מספר 2 ואני לא רוצה להיכנס אתה למיטה ולחשוב שהיא הייתה עם מישהו אחר!"

נסיבות הגילוי

יש להקדיש מקום רב בטיפול לחקר נסיבות הגילוי או חשיפת הפרשה וההתנהגויות שהופיעו בעקבות זאת. לא רק שאלה תרמו לאינטנסיביות המשבר, אלא שיש להן השלכות חשובות לגבי ההתערבות הטיפולית.

ישנן דרכים רבות שבהן יכולה פרשייה להיחשף. בן הזוג המעורב עשוי לספר על כך בעצמו, הפרשייה עשויה להתגלות במקרה או לאחר תקופה של חשדות וחקירה. נסיבות טראומטיות במיוחד עלולות לסבך את הטיפול בשלב ראשון זה. לדוגמה, מקרה שבו חזרה אישה הביתה במפתיע וגילתה את בעלה עם מאהבת במיטתם. החוויה של בגידה, פלישה והשפלה היו נוראות מבחינתה. היא הרגישה כי נאנסה מבחינה רגשית, ובמשך זמן רב לא הייתה מסוגלת לישון במיטתה (שם נערך "האונס הרגשי"), או אף להיכנס לחדר השינה. החלפת החדרים והריהוט לא רק היתה מעלה חשדות אצל הילדים שמהם הוסתר הרומן, אלא יוצרת גם קשיים כספיים. נדרש מאמץ טיפולי רב כדי שתוכל להחזיר לעצמה תחושת שייכות על פרטיותה וחדרה, כדי לא לשבש את כל חיי המשפחה.

מצב אחר, מסובך במיוחד, הוא זה שבו אחד הילדים (בדרך כלל מתבגר או מבוגר) מעורב ישירות או בעקיפין בגילוי או בחשיפה, כמו במקרה של אדם, אשר באי ידיעה מוחלט מצד משפחתו ניהל רומן בן 12 שנה עם מזכירתו. ככל שחלפו השנים, הרגיש יותר ויותר "תקוע" בין נישואיו לבין האישה האחרת, אך לא היה מסוגל להיות גלוי, לפתור את הקונפליקט ולקבל החלטה. במודע או שלא במודע, חשף את הפרשה בפני בתו בת ה – 24, בכך שסידר לה עבודה במשרדו. בכך איפשר לה לגלות בתוך זמן קצר את הפרשה. היא חשה "נבגדת" על ידי אביה והגיבה בתגובות זעם ואכזבה. היא ספרה על כך מיד לאמה, אשר תגובתה הראשונה היתה לספר על כך לחבריה ולמשפחתה ולאיים בגירושין. הבת, שכעת הרגישה רגשות אשמה קשים בשל חשיפת הסיפור ואיומיי הגירושין, שקעה כל כך במשבר של הוריה עד שנכנסה לדיכאון ואיבדה עניין בבעלה, ובכך העמידה בסכנה את נישואיה הטריים. תגובותיה ומעורבותה החריפו עוד את משבר הנישואין של הוריה, והקשו עליהם לטפל בעניין בצורה אפקטיבית. לפיכך, הפכו היחסים שמחוץ לנישואין לעניין משפחתי מורכב וטראומטי, וגרמו להתארכות השלב המשברי, אשר הצריך טיפול משפחתי אינטנסיבי בתבניות שונות.

במקרה אחר מגלה בן הזוג ה"נבגד" כי חברים ו/או עמיתים ו/או בני המשפחה המורחבת יודעים אודות הרומן, אם באופן ישיר ואם בעקיפין, ומשתפים פעולה בהסתרתו. במקרים כאלה, רגשות הבגידה, הבושה וההשפלה קשים לאין ערוך ועשויים להיות מופנים גם כלפי האחרים שידעו ולא גילו. הרגשות המתלווים לחשיפת הרומן עלולים להיות כה בלתי נסבלים עד כי בן הזוג ה"נבגד" מסוגל להתרחק או לנתק עצמו ממרבית הקשרים החברתיים ו/או המשפחתיים שלו, ובכך לאבד מקורות תמיכה פוטנציאליים. "אני לא רוצה לראות איש בגלל שאני לא יודעת מי יודע ומי לא יודע, מי שיתף פעולה וכיצד, מה אמרו להם ומה הם חושבים עלי". במקרה כזה, צירוף חבר קרוב לפגישות אינדיבידואליות עם בן הזוג הנבגד עשוי להועיל.

חשוב מאוד לברר אם מי מבני הזוג מטופלים גם במסגרת אחרת ומה עמדת המטפל כלפי הרומן. במקרה שנציג להלן, דוד בן 52, ספר כי לאחר שהחל ברומן סוער עם אישה צעירה, היה לחוץ ומבולבל מאד והלך לפסיכיאטר. לדבריו, לאחר שני מפגשים אינדיבידואליים אמר לו הפסיכיאטר כי אין ספק שנישואיו הסתיימו, והמליץ לו להתחיל חיים חדשים ואותנטיים. הוא עודד את דוד לא "לסחוב את העניין" אלא להתעמת מול אשתו, להודיע לה ולעזוב מיד, ולהימנע מדיונים ומהסברים מיותרים. הבעל פעל בדיוק כך, מה שיצר תגובה של פניקה וכאוס משפחתי. על המטפל לדעת אילו גורמי השפעה (מטפלים אחרים, עורכי דין, רבנים או משפחה מורחבת) קיימים בחיי המטופל, בעיקר כאשר חשיפת הרומן כרוכה בהתלבטויות סביב גירושים. לרוב ברגע שנוצר קשר טיפולי טוב עם שני בני הזוג, רצוי שהטיפול יתבצע במקום אחד כדי להקל על תהליכי קבלת ההחלטות, למנוע בלבול ודילול ולהגביר את האפקטיביות הטיפולית. במקרה שנמשך קשר עם מטפל אינדיבידואלי, או עם גורמי השפעה אחרים, רצוי ליצור איתם תיאום ושיתוף פעולה.

להלן נציג את המקרה של חנה ודוד. נשתמש במהלך הטיפול שלהם כדי להמחיש ולדון בסוגיות העיקריות לאורך שלבי הטיפול. בני הזוג נתנו הסכמתם להקליט את השיחות הטיפולית לצורך הכתיבה, אך כל הפרטים האישיים שונו כדי לשמור על הסודיות המקצועית.

המקרה של חנה ודוד

חנה ודוד הם בני 52 שנה. דוד הוא מנכ"ל חברה וחנה – בעלת מקצוע חופשי. לשניהם קריירות מצליחות ביותר. הם נשואים מזה 28 שנה אך הם "יחד" מאז התיכון. הם הורים לשלושה ילדים, שמתוכם רק הצעיר עדיין בבית. חנה צלצלה אלינו במצוקה קשה ובקשה טיפול זוגי. היא ספרה שהיא ובעלה דוד במשבר חריף עקב כך שגלתה שבעלה מנהל מערכת יחסים רומנטיים ארוכת טווח מחוץ לנישואין. דוד אמר לה שהוא רוצה להתגרש, אך היה מוכן לבוא לטיפול. עוד לפני המפגש הראשון שינה את דעתו ואמר לה שהוא רוצה לחזור הביתה. בראשית המפגש הראשון ספרו בני הזוג על נסיבות החשיפה של הפרשה.

כל המשפחה נסעה לסוף שבוע כדי לחגוג את יום הנישואין של הזוג. האווירה הייתה טובה וכולם נהנו. כשחזרו הביתה שאלה חנה את דוד על שטח אדמה שהם תכננו לקנות. דוד ענה: "החלטתי לעזוב את הבית". חנה מספרת: "הייתי המומה אך החזקתי את עצמי. נשמתי נשימה עמוקה ושאלתי אותו אם יש לו מישהי…רומן.." דוד אמר: "כן, יש לי מישהי ואני רוצה שנתגרש, אני מרגיש שאני צריך לחדש את חיי ולרענן אותם, ולבנות משפחה חדשה". וחנה ממשיכה: "אמרתי שאני צריכה להבין יותר לעומק מה קרה לו".

כשהמשיכו לדבר, דוד סיפר לחנה שהוא פגש את המאהבת שנה קודם לכן, אך רק במהלך החודשים האחרונים התפתחו יחסיהם ל"רומן מיני מלא". האישה ה"אחרת", כך סיפר לה, צעירה יותר מחנה ולא מוכרת לה. מעבר לכך לא היה מוכן לספר כי לא רצה לפגוע באהובתו. חנה הגיבה בתגובת חרדה איומה, הפסיקה לאכול ואיבדה ממשקלה, לא הייתה מסוגלת לישון או להפסיק לחשוב על כך. מספר ימים אחר כך אמר דוד, שהוא חשב על כך שוב ושהוא חוזר בו מהחלטתו. הוא רוצה להישאר בבית. הוא סיפר לה שהפסיכיאטר, אליו פנה, דחף אותו למסקנה שהדבר הנכון מבחינתו לעשות הוא להיפרד ושמגיע לו להתחיל חיים חדשים.

שני בני הזוג מתארים את ראשית נישואיהם כמצוינים. הם הכירו בגיל צעיר וחברותם הפכה לפרשת אהבה סוערת. "חנה הייתה אהבת חיי. הייתי הולך אחריה עד קצה העולם", אומר דוד וחנה מאשרת. חנה מספרת, שחבריהם ראו בהם זוג אידיאלי. הם אהבו לנסוע יחד, ללכת לקולנוע ולמפגשים חברתיים. הם רבו לעתים נדירות. במהלך השנים היה כל אחד מהם עסוק מאוד בקריירה שלו.

חנה מספרת שבתקופה שקדמה "להודעה" נראה דוד מאוד מתוח ומבולבל. מאחר שהיא ייחסה את המתח ללחץ בעבודה, המליצה שיראה פסיכיאטר כדי להירגע. לסיכום רגשותיה אמרה:

"אני מתאבלת על אובדן התמימות והאמון העיוור. מעולם לא חשבתי שמשהו מעין זה יכול לקרות לי. יחסינו היו כל כך נהדרים ואמינים."

אמירה זו בדבר האמון העיוור ואובדן התמימות, היתה מוטיב חשוב בטיפול.

התקופה שלפני הגילוי

שלושה דפוסי התנהגות של טרום הגילוי הם אלה שבעיקר משפיעים על חומרת המשבר:

• הדפוס הראשון, הוא זה של הכחשה "לא עשיתי"/"לא ראיתי". דפוס זה שכיח מאוד אצל זוגות, הנמנעים מאינטימיות ו/או מקונפליקט כדי לשמר מה שהם מכנים "שלום בית" ו"חברות טובה". הבוגד – מסתיר, מטשטש ומשקר, ובן הזוג הנבגד מפתח מנגנון מיוחד של הכחשה. לרוב, העובדות והרמזים נמצאים שם, אך הם לא "נרשמים" בתודעה וברגש. נראה כאילו הם עוברים במסננת לא מודעת, כך שמשמעותם אינה נקלטת במלואה. ישנו המיתוס של "אני יודע עליה הכל ואני סומך עליה", תחושה שהשני "מובן מאליו", ולכן איני צריך לבדוק. יחד עם זאת, כפי שנראה במקרה של חנה ודוד, בת הזוג הנפגעת מגיבה בכל זאת ברמה רגשית לא מודעת בדרך שנראית לא תואמת, מבולבלת, או לא מובנת. היא עלולה להיות מדוכאת או מתוחה, יותר מדיי תובענית ו/או לא בטוחה בעצמה וכיו"ב. תגובות אלה מתפרשות לרוב לא נכון על ידי שני בני הזוג ומשוייכות ל"מתח הורמונלי" ל"לחצים בעבודה" או מגוון יצירתי של גורמים אחרים.
• דפוס שני הוא זה, שבו בן הזוג הנבגד חש במשהו וחושד, אך בוחר להאמין להכחשות בן הזוג הבוגד, להבטחותיו ול"התנהגותו הטובה" ובמקום ללכת אחר הרגשות והאינטואיציות שלו, הוא "מכניס את ראשו בחול".
• הדפוס השלישי הוא זה שבו חשד בולט – אינטואיטיבי או מבוסס על עובדות – מבוטא בגלוי אל מול ההתנהגות או השקרים של בן הזוג הבוגד. אך תגובות החושד אינן מקבלות הכרה על ידי הבוגד ולא רק שהוא מכחיש בתוקף כל מעורבות אלא שהוא מטיל אשמה על הנבגד/ת. במקרים קיצוניים מתחיל תהליך של "הטרפה" (crazy making), שבו בן הזוג הבוגד מכחיש את התנהגותו גם לנוכח עובדות מוצקות, ועוד מכנה את בן זוג "פרנואיד" ומופרע. זה יוצר תגובות לחץ וחרדה קשות אצל הנבגד. ככל שגדלים האינטנסיביות וה"ליטוש" של ההכחשה ו/או של תהליך ה"שיגוע", כך תגדל התגובה הטראומטית כאשר ייחשף הרומן במלואו, אם כי יתכן כי תגובה זו תלווה בתחושת רווחה גדולה של הנבגד על כך שאיננו "מטורף". על פי ניסיוננו, תהליך שיקום תחושת אמון בדפוס התנהגות זה, קשה ביותר. התגובות לטראומה עלולות להדהד שנים רבות אחר כך.

בדיקת דפוסי ההתנהגות הזוגיים בתקופה שקדמה לגילוי עשויה להרגיע את האינטרפטציות ורגשות האשמה של הנבגד ולשפר את הערכתו העצמית: "אז לא הייתי מטורפת או פרנואידית, כעת אני מבינה מדוע פתאום הוא לא רצה יותר לצרף אותי לאירועים. ואני התחלתי להרגיש לא מושכת והאשמתי את עצמי."

כך תיארה חנה את חייה עם דוד בתקופה שלפני הגילוי:

חנה:       הוא היה אהבת חיי…היה לנו אמון מלא זה בזה. הייתי בטוחה שבבוקר הוא הולך לעבודתו ושבערב הוא ישוב הביתה למשפחה, ושזה היה הכל בחייו.

מטפל:    לקחת אותו כמובן מאליו.

    חנה: בשנה שעברה, ובמיוחד בחודשים האחרונים, דוד היה עצבני ולא מרוכז, אבל  חשבתי שזה בגלל מתחים בעבודה. דיברנו על כך המון, אבל הוא לא סיפר לי שיש מישהי אחרת בחייו. הוא התלונן על כך שאני לא משגיחה על עצמי וששמנתי (חנה די רזה). הייתה לי הרגשה, שאני לא יכולה לעמוד בסטנדרטים שלו ליופי ואסתטיקה. כחלק מתלונותיו נגדי לפני ה"פיצוץ", הוא טען שאני תמיד הולכת לישון ב – 7 או ב – 8 בערב ושאנחנו לא יכולים אף פעם לצאת. כל מי שמכיר אותי יודע כי העובדות הפוכות, ושאני תמיד רציתי לצאת, ודוד היה זה שרצה שנישאר בבית. יחד עם זאת, זה נכון שלא שיתפתי איתו פעולה לאחרונה. אני חושבת שרציתי להימנע ממנו וזה התאים לשנינו…הוא לא רצה להיות איתי ואני לא רציתי להיות איתו, וכך לא נפגשנו. מה שאפשר היה לראות כלפי חוץ זה שהייתי הולכת לישון מוקדם. זה היה בניגוד לטבע האמיתי שלי, ומסיבה כלשהי לא עצרתי לשאול את עצמי מה קורה. וכל הזמן האשמתי את עצמי שלא נתתי לו מספיק ושזו היתה אשמתי.

מטפל:     ומה את מבינה עכשיו?

חנה:        במבט לאחור, וכאשר אני חושבת על זה כעת, אני מבינה שזו הייתה פשוט תגובה של דיכאון… הרגשתי הרבה דברים אך לא ייחסתי לכך תשומת לב רבה ולא שאלתי את עצמי מדוע.

מטפל:     במה עוד הבחנת שכעת ברור לך יותר?

חנה:        כל פעם שהיה אירוע חשוב או מסיבה בעבודה, הוא תמיד סיפר לי על כך ברגע האחרון, ואם, כתוצאה מכך, לא יכולתי ללכת היה מתלונן. אולי יש קשר כלשהו בין זה לבין הרומן…זה היה לו מאוד נוח כשלא באתי, ואולי לכן הוא היה מספר לי על כך ברגע האחרון. אחר כך הוא היה בא עם כל מיני סיפורים, ואני מעולם לא פקפקתי באמיתותם.

דוד:        (בפליאה) לא יכול להיות.

חנה:       (באירוניה) ואני עדיין מאמינה לו כשהוא מספר לי משהו…

נושאים הקשורים לתקופה שקדמה לגילוי יעלו שוב ושוב עם רענון הזיכרון ושיפור הפרספקטיבה, כמו גם בעת הטיפול במה שאנו מכנים נושאים של "הקרקע הפוריה לרומן".

חשיפת ההתנהגות שלאחר הגילוי

בדיקה מדוקדקת של תגובותיהם הרגשיות וההתנהגותיות של בני הזוג מיד עם הגילוי עוזרת להכיר בגורמים שתרמו לאובדן האמון והחרפת המשבר, כמו גם לנבא התנהגויות לא אפקטיביות או פוגעות, וקשיים אפשריים בטיפול בעתיד. בן הזוג הנבגד עשוי לבטא: קנאה, מחשבות אובססיביות וחשדנות, דיכאון, בכי, הפרעות בשינה, הפרעות אכילה זמניות, ואפילו מעשים אימפולסיביים של הרס עצמי או של פגיעה באחרים. בן הזוג הבוגד עלול להמשיך את הנזק בהמשך השקרים וההסתרות, בהמשכת הקשר עם האהובה, בתגובות פוגעות חסרות סבלנות לנבגד, כל אלו מוליכים, בסופו של דבר, למעגלי פעילות מערכתיים קשים ולתגובות, שעל הטיפול להתמודד איתן (Moultrup, 1990; Brown, 1991).

ישנם בני זוג נבגדים, אשר מתוך חיפוש אחר תמיכה או נאמנות או מתוך כעס ונקמנות, מערבים מיד את הילדים, בני המשפחה המורחבת או חברים. גם אם העצות שאלו מעניקים הן מתוך "כוונות טובות" ולפעמים מועילות לטוח קצר, הרי לעתים קרובות, הן עלולות להחריף את המצב ולהוביל למעשים פזיזים או אימפולסיביים. במקרים עגומים במיוחד, המשפחה והחברים עלולים להחרים כל קשר עם בן הזוג הבוגד, או דווקא לתמוך בו. במקרים אחרים, הם יכולים להרגיש כל כך קרועים בין בני הזוג, עד שיחליטו לנתק קשר עם שניהם, אחרים נקלעים למעורבות יתר ומשמשים מתווכים בין שני בני הזוג. בכל מקרה, גם זה יכול להשפיע על מהלך הטיפול לטוב ולרע.

בדרך כלל, מצפה וגם זקוק בן הזוג הנבגד, לתמיכה רבה מבן הזוג הבוגד, וזה, לעיתים אינו מסוגל או אינו מעוניין לתת אותה, משום שהוא עסוק בלחצים שלו. הקטע הבא מייצג מצב זה:

חנה: "שאלתי אותו כמה זמן בדיוק זה נמשך, והוא ענה: 'למה זה חשוב? אמרתי לך שסיימתי עם זה'. כשהתעקשתי, אמר לי: 'זה לא עניינך כמה זמן או עם מי. זה היה רק סיפור קצר והוא נגמר. את סתם פרנואידית לגביו. אני נשאר בבית אחרי העבודה והיא אפילו לא מתקשרת' ואני, מוסיפה חנה, בכל פעם שאני מדברת איתו אני שומעת כמה רע הוא מרגיש, כמה הוא סובל ואני כבר לא יודעת מה לעשות".

"לדעת או לא לדעת"

בשלב זה, הדילמה של בני הזוג בשאלה "לדעת או לא לדעת", לגלות מה בדיוק קרה ברומן או לא, היא כה עמוקה עד שמן הראוי להתייחס אליה כנושא נפרד. מטרתנו לא להסתפק באיסוף מידע על פרטי הרומן רק לצורך השתחררות והחזרת בטחון, אלא לנצל את המומנטום ולהרחיב אצל המטופלים את רצונם להכיר יותר באופן כללי מי הוא בן זוגם ומה טיב היחסים שלו עם אחרים. עבודה אפקטיבית ביחס לנושא זה תצמצם במהירות את תסמיני הלחץ ותוביל לשיתוף פעולה טיפולי מועיל.

עם חשיפת הרומן, מרגיש לרוב הנבגד כאילו ה"קרקע נשמטה מתחת לרגליו", והוא חייב, לשם הישרדות, לעשות דברים מסוימים כדי לזכות מחדש בתחושות איזון ושליטה. הביטוי המיידי של צורך זה הוא שאיפה – אובססיבית אך נורמטיבית – לדעת בדיוק מה קרה; מיהו השותף לרומן ו"איך הוא", כמה זמן מתנהל הרומן ומתי הוא החל, האם הוא נמשך, פיזית, בפגישות, טלפונים, אימייל… או "מחשבתית" וכיוצא בזה.

לצד הרצון העז לדעת יש גם אי-רצון לדעת. ידיעת האמת משמעה גם עימות אישי רגשי של הנבגד, מול המגבלות והכשלון שלו, מול "פוטנציאל האהבה" של בן הזוג שלא זכה לביטוי הולם במסגרת היחסים ביניהם אלא ביחסים אחרים. כשהרומן מתגלה, הזרקורים מופנים גם להיבטים אחרים ביחסי הנישואים. במקרים רבים, עצם ההתעקשות לדעת על האחר, שוברת תפיסות מלאכותיות סביב מושגי פרטיות ועצמאות אשר בעבר שמשו כסכר מונע אינטימיות. בני הזוג המעורבים ברומן, לרוב אינם ששים לגלות את פרטי הרומן. הם מרגישים אשמה, בושה או פחד, לא רוצים לחשוף את יחסיהם בפני בן הזוג הנפגע. לעתים מעורבים בכך גם נושאים של כוח ושליטה.

בטיפול חשוב להדגיש בפני בני הזוג, כי מה שנראה כצורך אובססיבי לפרטים מצד הנבגד, הוא אופייני ונורמטיבי בשלבים הראשונים, ושהוא דרוש לריפוי הרגשות הפגועים ולהחזרת הביטחון. שני בני הזוג צריכים לרדת לפרטים, עד גבול מסויים, כדי לזכות מחדש בתחושות של שקיפות, בהירות, אמון ושליטה. הצורך לדעת מבטא גם את הדחף הבריא של בן הזוג הנבגד להכיר את בן זוגו ה"אמיתי", ללמוד – אולי בפעם הראשונה – על עולמו הפנימי; רגשותיו, תפיסותיו הסובייקטיביות, צרכיו וכמיהותיו, ועל מה שבאמת התרחש ומתרחש בחייו. סקרנות ועיסוק מתמשך ואובססיבי בפרטי הרומן, הוא חסר ערך ואף עלול להזיק אם איננו חלק מתהליך ריפוי שלם. ידיעת האמת חשובה כאשר היא מכוונת כדי לעצור ולחשוב על איכות וסגנון היחסים, וכדי להבין את סוגיות היחסים שהיו "הקרקע הפוריה" להיווצרות המשבר. לבסוף, אנו סבורות שבד"כ, ידיעת האמת משחררת את שני בני הזוג מן התחושה המעיקה של הסוד והשקר.

המטפל חייב להבטיח לבן הזוג המעורב ברומן, כי יהיה מוגן מפני שימוש לרעה בעת חשיפת המידע, ולדאוג ששני בני הזוג יקשיבו בתשומת לב לאמת של עצמם ושל האחר. טעות נפוצה היא לטפל רק בנבגד ולא להתייחס כראוי לצער וללחץ שבו שרוי בן הזוג הבוגד, בייחוד אם הפרשה היתה בגדר אהבה סוחפת, והוא סובל קשה מן האובדן.

בתהליך הבנת משמעות הבגידה, רצוי לחפש הגדרה מחדש (reframe) את הפרשייה עבור הזוג באופן חיובי. לעיתים ניתן לראות יחסים מחוץ לנישואים כ"נסיון לפתרון" ("attempted solution" ) (Watzlawick et al., 1994, Brown, 1991), גם אם "הפתרון" אינו יעיל לטווח הארוך, למספר בעיות רציניות ביחסים הזוגיים או כדרך לדחוף לשינוי אישי של הפרט ו/או היחסים מבלי לערער את יציבות הנישואים. אנו רוצות להדגיש, כי איננו נתקלות במקרים רבים שבהם הפרשייה הרומנטית נוצרה מתוך כוונה רעה, אלא אם הנישואים אופיינו עוד קודם לכן על ידי דפוסים בולטים של עוינות ונקמנות. יחד עם זאת, אנו נוכחות כי לעיתים ההתנהגות של בן הזוג הבוגד מרושעת ואנוכית או בלתי רגישה. אנו מבטיחות לבני הזוג שהיבטים אלה, כמו גם הרצון לשמור בסוד את פרטי פרשיית האהבה, יידונו בהמשך הטיפול.

לעתים קרובות אנו נתקלות בתגובות המלמדות על כך, שבן הזוג הבוגד נתפס עד לגילוי הבגידה, כמובן מאליו ע"י הנבגד. "אני מכיר אותה כל כך טוב, כמו את כף ידי…". בן הזוג מניח כי התפיסות והידע שהיו לו בעבר הרחוק אודות בת זוגו נכונים גם היום, ולכן אין מקום לסקרנות ועירנות כלפיה. חשיבה זו חייבת להשתנות כדי לאפשר פתיחות ל"ידע" חדש שיושג באופן אינטראקטיבי:

חנה:       אני תמיד יודעת מה הוא מרגיש ומה מתרחש בתוכו. זה אינו האני הנורמלי שלו.

מטפלת:    אני לא סבורה כך…את לא תמיד יודעת. לא הכרת אותו בשנתיים האחרונות. אני תוהה מה דוד מרגיש לגבי הקביעה הפשטנית שלך שלפיה את מכירה אותו כל כך טוב.

להלן קטע מתוך החלק האחרון של המפגש הראשון עם חנה ודוד, העוסק בצורך הבלתי נלאה של חנה לדעת, ובאמביוולנטיות שלה לגבי הידיעה:

מטפלת: (לחנה) זה לא קל לבחור באופן מודע בין הרצון לדעת לבין הרצון לא לדעת. מהי החלטתך?

חנה: אני לא רוצה לדעת. זה פוגע ומעליב. תמיד בטחתי בו.

מטפלת: זו ההזדמנות שלך לגלות אם את מעונינת באמון עיוור או באמון ער. אמון עיוור מבוסס על אידיאליזם, בעוד שאמון ער ומפוקח מבוסס על הערכת המציאות.

חנה: האמת היא שאני כן רוצה לדעת. ידע מאפשר לי להיות יותר בשליטה.

מטפלת: האם רצונך לדעת נובע מן הרצון להחזיר לעצמך שליטה ובטחון, או מתוך תחושת סקרנות והתעניינות לגבי בעלך?

חנה: אני חושבת ששני הדברים נכונים לגביי.

הבהרת שני הסוגים של הרצון לדעת חשובה. סקרנות שמטרתה לחזק את תחושת הבטחון, וסקרנות שמטרתה להכיר לעומק את האחר, הנן צרכים תקפים ולגיטימיים. טוב שכ"א מבני הזוג יהיה מודע לרגשותיו ויוכל לזהותם ולבטאם ללא פחד. על המטפל לתמוך בשני בני הזוג ולעודד אותם להתעניין אחד בשני, על ידי הצגת שאלות שיעמיקו את הידע שיש לכל אחד מהם על האחר.

מטפלת: (לחנה) אני מבינה את הדילמות שלך. מצד אחד, חשוב לך מאד לדעת את האמת, אבל מצד שני אינך רוצה לשמוע אמיתות שלא תהיינה ערבות לליבך. אבל כשדויד מרגיש זאת ונותן לך תשובות לא ברורות או מסתיר ממך דברים, את מתחילה לחשוש, וזה מחריף את חוסר האמון. אני גם שמה לב שאת רוצה לדעת, אבל פוחדת לשאול כדי לא להיות בתפקיד האישה הנודניקית.

חנה: אני חוששת שתהייה לכך השפעה הפוכה.

מטפלת: האם את רוצה שדוד יגלה רגישות כלפי חששותייך?

חנה: לא, הוא לא חייב לחשוב על זה כל הזמן. יש לו מספיק משל עצמו.

מטפלת: (מחייכת) אז למעשה את רוצה שהוא יגלה רגישות כלפי משהו, שאת אומרת לו שהוא לא כ"כ חשוב, ושהוא לא צריך לגלות רגישות כלפיו……

(לדוד) מה אתה חושב, דוד?

דוד: זה ייקח זמן עד שהיא תירגע.

מטפלת: אתה לא חייב להיות politically correct. האם תוכל לשתף אותנו מה זה בשבילך, עם הצורך המיוחד שלך בפרטיות, שהיא תחקור אותך ותרצה לדעת עליך יותר? עד כמה יהיה לך קשה להתמודד עם זה?

דוד: זה שינוי גדול עבורי, אני לא רגיל לדבר על עצמי. אני אפילו לא זוכר את רצף האירועים.

מטפלת: מה יעזור לך?

דוד: יעזור לי אם חנה לא תפנה אליי בשאלות כאילו שהיא חוקרת במשטרה או בלשית, אלא כחברה. אני חושב שהיא יודעת איך לעשות את זה.

הכנת הבמה לסוגיות שהיוו את "הקרקע הפוריה" להיווצרות המשבר.

הדילמה של "לדעת או לא לדעת" מאפשרת כניסה טבעית להבהרת סוגיות הקשורות ל"קרקע הפוריה" להתרחשות הפרשייה. בהמשך הטיפול סיפרו חנה ודוד, שבערך מגיל 35 הם החלו להתפתח בהדרגה לכיוונים שונים. שניהם החלו להיות שקועים יותר ויותר בקריירות האישיות שלהם. אינטימיות ויחסי המין הפכו פחות ופחות מספקים, אולם איש מהם לא היה מוכן להתמודד בגלוי עם רגשות אלה. דוד חש שאשתו לא מעריכה אותו ומזניחה אותו, ואילו חנה חשה שהוא הפסיק לשתף אותה בהחלטותיו. הם נמנעו מלדון ביניהם בתלונות אלו, ודפוס זה של התעלמות הלך וגבר באמצעות התעלמות מעימותים והתעלמות זה מזה, וכן הימנעות מקרבה הדדית ומאינטימיות.

להלן קטע מחלק זה של השיחה:

דוד: האמת היא שכבר לפני ארבע עשרה שנה הרגשתי שאם הדברים ימשיכו כך, שכל אחד מאתנו ימשיך להיות עסוק בענייניו, הדברים ישתבשו. רציתי ילד נוסף ואז נולד אוריון. קראתי לו "הדבק" (כיום הוא בן שלוש עשרה ותלותי מאוד).

מטפלת: האם כבר אז חשת שנישואיכם זקוקים ל"הדבקה".

דוד: פחדתי שעם השנים יגדל בינינו המרחק ונאבד את הקשר שבינינו.

מטפלת: (לחנה) ואיך זה פעל אצלך?

חנה: אני השקעתי את עצמי לגמרי בעבודה במשרד, כמו גברים.

מטפלת: מנגנון הגנה מפני פיתוי כאשה?

חנה: זה בהחלט אפשרי.

מטפלת: (לדוד) אז מה קרה?

דוד: לא היתה לי ברירה אלא למצוא פתחי מוצא פה ושם בקשרים מיניים מזדמנים, אך תמיד בחרתי לחזור בסוף הביתה. הקשר האחרון שלי היה 'אקסידנט', התאהבתי, זה תפס אותי בצורה אחרת – אולי בגלל הגיל שלי. היחסים נמשכו שנה, ובמשך שלושת החודשים האחרונים הם הפכו מאוד אינטנסיביים.

…

מטפלת: במפגשים הבאים נבחן מקרוב את הקשרים הגופניים ביניכם.

הסכם טיפולי

בהצבת המטרות הראשוניות של הטיפול חשוב ללכת מעבר למצב הלחץ הראשוני. זה מרחיב את נקודת המבט ונוטע תקווה.

(לקראת סיום הפגישה השניה)

מטפלת: (לדוד) מה אתה מצפה שיקרה לנו כאן?

דוד: שננסה להגיע להבנה ולמציאת פתרון. חנה פתוחה כעת יותר לדבר ולנסות. אני מאוד אוהב את זה ורוצה שזה ימשיך כך.

מטפלת: (מסכמת) יחסיכם הממושכים הם מקור כוח עבורכם וגם מקור חולשה. מקור כוח, משום שאתם סומכים אחד על השני ואתם חברים טובים; מקור חולשה, משום שיחסיכם בקפאון כבר זמן רב. הצלחתם ליצור נפרדות ואינדיבידואליות, אך עליכם ללמוד לבנות אינטימיות בתוך הנפרדות שלכם.

דוד: את צודקת. מנענו אחד מהשני להתבגר.

מטפלת: ובכן, העובדה שלא אפשרתם קונפליקטים ונמנעתם מחילוקי דעות מנעה מכל אחד מכם את האפשרות להשתנות בתוך היחסים.

השלב השני: אופוריה מול דיכאון

שלב זה מאופיין בטלטלות בין מצב של זחיחות ואופוריה לבין דיכאון וחרדה. במהלך השבועות הראשונים שלאחר חשיפת הרומן, חווים זוגות רבים למשך זמן קצר הרגשה מרוממת ביחסיהם ובמצב רוחם. בתקופה זו ניתן לראות סממני התרגשות והתעוררות מחודשת של המשיכה המינית, המובילים לפרצי אהבה ואפילו להתנהגות מינית סוערת ונועזת ביניהם. הם רוצים להיות כל הזמן יחד, מצב המזכיר התאהבות. זוגות המצויים בשלב זה נהנים לחלוק זה עם זה חוויות אינטימיות ולא ידועות מעברם. זה מעורר תחושה משחררת ורגשות קרבה.

אנו תופסות שלב זה כתוצאה של שאיפה עזה לצמצם את החרדה הטבועה במשבר, ולאזן את הסכנה של האובדן הפוטנציאלי. בן הזוג הנבגד מאמץ לעצמו התנהגות מודעת או לא מודעת של חיזור אקטיבי כדי להשיב לעצמו את אהבתו ומשיכתו של בן הזוג השני, כפי שאמרה אשה שבעלה בגד בה עם נערת ליווי: "עכשיו אני אהיה הזונה הכי מפתה שיש". הסיכון לאובדן, ממקד את תשומת הלב בתכונות החיוביות של בן הזוג השני ומעורר זיכרונות טובים ורומנטיים מהעבר. אלו משאבים שהמטפל ירצה לנצל לצורך הטיפול.

הזוג שלנו, חנה ודוד, הפגינו בברור תופעה זו בפגישתם השניה. הם צחקו הרבה, וחרדת הפגישה הקודמת הוחלפה בעליזות מוגזמת ועצבנית, כפי שניכר בקטע הבא:

דוד: אנחנו מדברים כל הלילה. יחסי המין שלנו לוהטים כפי שלא היו מעולם.

חנה: אנחנו בכלל לא ישנים בלילה, ונותנים לרגשות שלנו לזרום החוצה. אני לא זוכרת מתי הלכתי עד כדי כך אחר הדחפים שלי. (דוד מסכים בחיוך).

חנה: זה נהדר מפני שהכל פתוח כעת.

בני הזוג ממשיכים לספר כיצד הם חושפים יחד סודות מהעבר. דוד התוודה בפני חנה כי היו לו הרבה "התפרפרויות" במהלך השנים, שכולן, בשונה מהרומן האחרון, היו מיניות בלבד ולא רגשיות. גם חנה סיפרה לו על רומן קצר שהיה לה עשרים שנה קודם לכן. הם מרגישים שעכשיו לכאורה הם יכולים "לגלות את כל הקלפים".

זוגות הנמצאים במצב האופורי אינם מודעים עדיין להשלכות הרגשיות של תגליותיהם המשותפות. במקום זאת, הפתיחות החדשה שגילו ורגשות המשיכה המינית התוססים משכרים אותם. למעשה, קרבה זו היא אינטימיות-מדומה, מאחר שעדיין לא נבנתה ביניהם רמת מוכנות רגשית ותחושה של אמון הדדי אמיתי, הנדרשים לשם הטמעת המידע שנחשף והפיכתו לחומר מפרה לאינטימיות של ממש. לפנינו תהליך של חשיפה עצמית ווידוי לגבי אמיתות שבד"כ מתביישים בהן. אך חשיפה (exposure) איננה במקום תהליך גילוי-עצמי (self disclosure) הכולל גם הבנת התהליכים שהובילו להתנהגויות הללו, לשקריות ביחסים וקבלת אחריות לגבי כל אלו. חשיפה עצמית לעיתים קרובות יוצרת רתיעה וריחוק בעוד גילוי-עצמי יוצר קרבה. (Waring 1990).

להלן המשך מן הפגישה הקודמת:

מטפלת: מה קרה לכם בשונה מהעבר? מה אתם מרגישים שנפתח?

חנה: אני מגלה אצלי שוב את המשיכה אל דוד. אני מגלה שאני יכולה לעשות דברים שקודם סירבתי לעשות, משום שחשבתי שהם יעוררו בי גועל, וכעת אני נהנית מהם.

דוד: זו הפעם הראשונה שאני יכול פשוט לשכב ולקבל את מה שחנה נותנת.

מטפלת: (לדוד) מה איפשר לך להיות כך?

דוד: חשתי את משיכתה אליי, וחשוב מכך חשתי בפעם הראשונה שהיא באמת מתרכזת בי ולא חושבת על דברים אחרים.

חנה: הוא צודק. זה באמת היה כך.

לו הייתה תקופת העליזות יכולה להימשך לעד! אולם, היא לא נמשכת זמן רב. לאחר זמן קצר משתלטים רגשות העצב והדיכאון. פרטים מסוימים מהגילויים האחרונים שוקעים ועלולים לזרוע הרס רגשי. כפי שתארה זאת אשה: "הבוקר עלה וכל הדברים הוארו באור חריף, ברור וחד יותר". שני בני הזוג מבינים גם כי זרעי אי שביעות הרצון מהנישואין לא נזרעו עם הרומן, אלא זמן רב קודם לכן. בני הזוג מתחילים להיות מודעים בחריפות יתר להשפעות המתעתעות של תהליכי ההכחשה, ההתרחקות והפחד, וכן לתסכולים המצטברים ולמתחים החבויים או הגלויים שהתפתחו ביניהם עם השנים. הם גם מתחילים להבין כיצד חסמו, או לא השכילו לפתח, דרכים אפקטיביות לפתרון בעיות או לפיתוח אינטימיות. תהליך הכרה זה זרוע בתופעות הדדיות של הטלת אשמה, התנערות מאחריות אישית ורגשות אשמה.

בד בבד מתחילים לעלות על פני השטח נושאים של אמביוולנטיות ושל מחויבות. בן הזוג ה"נבגד" שם לב שבת הזוג חשה געגועים למאהב שלה ולמה שהוא מייצג – דבר ההופך את סוגיית המחויבות לעוד יותר דחופה. רמת המחויבות הבסיסית שהתקיימה בשלב הראשון ("חזרתי הביתה") אינה מספקת עוד.

חנה ודוד התחילו את הפגישה הרביעית כשמצב רוחם ירוד. חנה החלה לעכל את פרטי הווידוי של דוד ואת מעשיו בתקופה האחרונה והחלה לכעוס.

חנה: …זה יצר רמה גבוהה מאוד של אינטימיות… אך, ככל הנראה, דוד חש תחושת קרבה כזאת שמרגע שהסכרים נפרצו הוא הרשה לעצמו לספר הכל. הוא התוודה לפני שבמהלך חופשה לפני מספר חודשים, כאשר נסע להולנד לתחרות ספורט, הוא הזמין גם את חברתו. נורא כעסתי על כך והוא היה מאוד מופתע!

גם דוד היה מוטרד ולא הרפה מהרומן הקצר שהיה לחנה שנים קודם לכן, אשר לפתע התגלה לו. הוא אותת על כך בסימנים רבים של אמביוולנטיות ובלבול, סביב אובדן אשתו כפונקציה מובנת מאליה עבורו ותחושה שתמיד תהיה נאמנה ללא תנאי. חנה הגיבה לכך בחרדה גוברת.

הקטע הבא כולל ניסיון לעזור לבני הזוג להבין את תחושת הסתירה שחש דוד ואת מסריו הלא הגיוניים לכאורה. עזרנו לתת תוקף ולגיטימציה למצב האמביוולנטיות הזמני שלו, אך באותה עת דרשנו ממנו גם להתמודד עם הדברים ולהבהירם.

חנה: (מתוחה) השבוע התקשרתי לטלפון הישיר שלו במשרד והקו היה תפוס. התקשרתי לקו אחר שאלתי אותו עם מי הוא מדבר והוא ענה: 'איתה'. אז אמרתי: 'סגור את הטלפון!' והוא ענה לי בשיא החוצפה: 'אל תגידי לי מה לעשות!' מאוחר יותר בלילה הקו היה תפוס שוב. חשבתי שאני מאבדת שליטה ואמרתי לו: 'הבטחת לי שלעולם לא תדבר איתה שוב' והוא ענה: 'היא התקשרה'. אז ממש התמוטטתי. אחר כך יצאתי עם חברות להירגע. הייתי כל כך מבולבלת עד שנסעתי באור אדום. באותו לילה אמרתי לדוד שאין לי עוד כוחות להילחם בו. הוא חיבק אותי ואמר: 'כל מה שהיא רצתה לומר לי זה שהיא מצאה חבר חדש'. אחר כך הוא לא יכול היה להירדם כל הלילה… בגללה, לא בגללי.

מטפלת: (לדוד) האם חנה צודקת כשהיא אומרת שיש לך עדיין רגשות של 'כן ולא' לגבי החברה שלך?

דוד: אני לא אוהב לשבור קשרים עם אנשים באופן כה פתאומי או גס. אני מעדיף לשמור על קשרי חברות עם אנשים.

חנה: (לדוד) אתה מסרב לדבר אתי על כך וזה גורם לי חוסר ביטחון.

דוד: (לחנה) אני לא חושב שזה חשוב שתדעי כל דבר עליי בפירוט אינטימי רב.

מטפלת: מה מפחיד אותך?

דוד: אני לא אוהב לחשוף את רגשותי.

מטפלת: רגשות לגבי מה?

דוד: אולי אם היינו מתחילים לדבר על כך, הייתי מגיע למסקנה שמקומי אכן איתה (עם החברה).

מטפלת: (לדוד) זה אומר שלא ממש סיימת איתה.

חנה: אני יודעת זאת. אני שוכבת לצדו בלילות וחשה צער עליו ועל סבלו.

דוד: אני לא חושב שיש צורך לערב את חנה בהתלבטויות שלי.

מטפלת: ברור שהפרטיות של כל אדם חשובה. אך בפרטיות אין הכוונה שאסור להתבונן ולשוחח על דברים. אי בדיקה של דברים מתוך עיקרון או פחד, כמוה כהליכה בעיניים עצומות או כשתילת פרחים בידיים קשורות לאחור. אתה נמצא כעת בשלב של הערכה מחדש. ההחלטה אם כדאי לוותר על הכל או להישאר בבית היא רק השלב הראשון. מיד אחר כך מגיע השלב השני: להחליט אם אתם רוצים להיות יחד. החלטה זו אינה בשום אופן אוטומטית. היית אולי רוצה לבחור בשני הדברים: גם להשאיר את העוגה שלמה וגם לאכול אותה, אך כך כפי שאתה רואה אתה ממשיך להיות כלוא בתוך קונפליקטים.

דוד: (בכעס) אני לא בא לכאן (לטיפול) כדי לבדוק אם אני רוצה להיות כאן או לא. נשארתי משום שאני רוצה להיות כאן!

מטפלת: האם אתה מוכן לבחון שוב אם הצהרה חד-משמעית כזו הוא סימן לפחד ממקרה שתחליט שוב "לפרוש"?

דוד: (כועס) שקלתי כבר את היתרונות ואת החסרונות. גם אם אני מסכים אתך, החלטתי נחרצת. קראתי בעיתון על איזה מומחה שאמר שכל החלטה צריכה להתקבל מהראש, ושקודם כל אתה מוציא אותה לפועל לפני שאתה מרשה לרגשותיך להיכנס לתמונה. זה בדיוק מה שקרה. החלטתי באה מהראש. האם זה מובן כעת?

מטפל: תודה על בהירות תשובתך. זה יעזור לנו לשמור על פרספקטיבה נכונה. כעת ברור שבחרת להישאר בבית. אבל עוד לא בחרת מחדש בחנה, וגם חנה עוד לר בחרה בך. זה משהו ששניכם תצטרכו לגלות. כיצד לדעתך חנה מרגישה לגבי אותה דילמה? (לבחור בו או לא לבחור בו)

במהלך השבוע שלאחר מכן, כפי שקורה פעמים רבות בשלב מבלבל זה, החלו חנה ודוד להתווכח על השאלה 'מי באמת אחראי לרומן?' איש מהם לא היה מוכן ליטול אחריות מלאה על המשבר החמור שהתפתח.

על פי הגישה שלנו אנו נוהגות להנחות את הדיון לעבר הבנה מערכתית. אנו מדגישות כי אף על פי שמבוגרים חייבים ליטול אחריות על מעשיהם, יש טעם להבין כי במצב שבו היחסים הדוקים ודינמיים כמו בנישואין, אין לנתק מעשים מהקשרם. לכן עלינו לחקור מה התרחש במערכת היחסים שסיפק את הקרקע הפוריה להיווצרות הרומן. ברצוננו להדגיש כי אין כיוון טיפולי זה פוטר איש מקבלת אחריות אישית על מעשיו ועל התוצאות. אנו מחדדים את ההבדל בין אחריות למעשה הבגידה, שהיא אחריות בלעדית של מי שעשה זאת, לבין האחריות המשותפת שלרוב יש לשניהם על הזנחת יחסי הנישואין. בדיקה רחבה של הדינמיקה של המערכת הזוגית, מסייעת לראות את גורמי הרקע לרומן מפרספקטיבה רחבה יותר, כדי להימנע ממצבים דומים בעתיד, אך לא ניתן להגיע לשלב זה לפני שבן הזוג שבגד, מכיר ומקבל אחריות למעשיו ולכאב שנגרם לבן הזוג ואחרים. שלב זה בטיפול אינו קל, כיון שהנטיה האוטומטית של הבוגד היא לנסות להשתחרר מן האשמה, לטשטש את חומרת המעשים, לנסות להצדיק את עצמו ולמצוא סיבות מחוץ לו, כולל האשמת בן הזוג, למעשיו. לפיכך על המטפל להוביל את בני הזוג לנוסחה לפיה הבוגד מכיר במעשיו, לוקח אחריות לכאב שגרם ומתנצל. אחד הקשיים בהתנצלות כרוך בחשש של הבוגד שהתנצלות משמעותה חרטה על המעשה, ולעיתים קרובות הוא אינו מרגיש כך. המטפל יכול לעודד את הבוגד להביע צער והתנצלות על הכאב שנגרם גם אם לא תמיד הוא מרגיש אפשרות להתחרט על המעשה עצמו. למשל: "אני מודע לכך שבמעשה שלי גרמתי לך כ"כ הרבה סבל וצער, אני מאד מצטער על כך, ומבקש סליחה. אני מקווה שאוכל במעשי לתקן מה שפגעתי".

לעיתים הקושי להודות ולקבל אחריות כרוך בהרגשה שיש בכך הבטחה לעתיד שזה לעולם לא יחזור. בטיפול יש לראות את ההכרה במעשים כבעלת ערך ריפויי העומד בפני עצמו, בעוד שהשאלה איך למנוע חזרה על מצבי בגידה בעתיד, קשורה בתובנות והחלטות העומדות בפני עצמן. המטפל צריך להרגיע את הנפגע, שהשאלה איך למנוע חזרה של בגידה, היא שאלה לגיטימית ויהיה מקום לבנות את דרכי המניעה בהמשך הטיפול.

לאחר שלב זה, הגדרת המשבר כמשבר אמון, מחוייבות או משבר בקרבה ובנאמנות עוזרת להפרידו משאלות של אשמה או חפות מאשמה ומעודד את בני הזוג לתהליך הדדי של אינטרוספקציה לתוך היחסים בעבר, בהווה ובעתיד, לו שניהם אחראים. הגדרה רחבה כזו מאפשרת ביטוי כן יותר של רגשות ותשומת לב לפחדים ולמניעים של כל אחד מהם.

השלב השלישי: אמביוולנטיות לגבי מחויבות ליחסים

במהלך שלב זה, אשר עשוי להימשך מספר שבועות, סוגיה חוזרת ונשנית היא סוגית האמביוולנטיות לגבי הבחירה להישאר נשוי (רמת בחירה 3) – אם כי זו עדיין לא הבחירה הייחודית בבן הזוג (רמת בחירה 4). גם אם הטיפול מתנהל כצפוי, קורה לעתים קרובות כי לאחר שסערת המשבר מתחילה לפוג, שני בני הזוג ובייחוד בן הזוג המעורב בבגידה מתחילים לחוש תשישות ורצון לשוב כבר לחיים רגילים, עוד לפני ששאלת המחוייבות המודעת והבלתי מודעת התבררה. התשוקה החזקה ליציבות ולאיזון בכל מחיר, כמו גם הרצון לשמור ולחגוג את הגילוי המחודש של המשיכה ההדדית, מאיצים בשני בני הזוג (הסובלים עדיין מתחושות חרדה ודכאון) לנסות ולסיים, לעיתים בטרם עת, את הדיון בנושאים הקונפליקטואליים (ראה תגובתו של דוד בקטע הקודם). נטייה זו יוצרת בו-זמנית הגברה באמביוולנטיות וכן איתותים מזויפים ובלבול.

להילקח "כמובן מאליו"

הקטע הבא מאפיין מערכות נישואין ארוכות טווח רבות, שבהן ראו שני בני הזוג לפני המשבר את יחסיהם כתמידיים, ולא ייחסו מחשבה רבה לשאלה כיצד להבטיח שהם ימשיכו "לעבוד". למרות שהמשבר מנפץ תפיסה זו, לעתים קרובות בן הזוג המעורב ממשיך להתנהג כאילו נכונותו של בן הזוג השני להמתין ו"לקבל אותו/ה בחזרה" ברורה מאליה, כמעט כאילו הדחייה הסופית היא החלטה חד כיוונית. בנקודות זמן מסוימות בטיפול צריך המטפל להגביר את החרדה של בן הזוג הבוגד שגם הוא עלול להידחות, כדי לאזן מחדש את הכוחות בין בני הזוג.

חנה:    דוד החליט בעצמו (להישאר בבית) ופתאום הוא מודיע לי את זה.

דוד:    (בכעס) אז מה? אני צריך לבוא אלייך בכל פעם שאני לא בטוח לגבי משהו? החלטתי להישאר בבית משום שהגעתי למסקנה שחוסר ההחלטיות שלי היה רע בשבילי. בזבזתי יותר מדיי זמן במחשבות על כך על חשבון העבודה והיחסים שלנו. אני לא יכול לחיות כשאני חצוי לשניים. אני לא יכול להתרכז בדברים החשובים ביותר. אז אמרתי לעצמי: מספיק! אנחנו חייבים לתת לזה צ'אנס. בכל רצוננו ובכל מאודנו.

מטפלת:  (לדוד) זו החלטה שקבלת בצורה חד צדדית, והצגת אותה כעובדה מוגמרת בפני חנה. זה מזכיר לי דברים שדנו בהם מוקדם יותר, כלומר שאתה מציג את רעיונותיך או את החלטותיך רק לאחר שאתה בעצמך עטפת אותם יפה כמתנה, כאומר "קחי את זה". למעשה, זו הדרך שבה הפתעת את חנה ואמרת לה שהחלטת להתגרש ממנה, שהחלטת להתחיל חיים חדשים.

(לחנה) אבל את יודעת, חנה, זכותך לומר שאת רוצה לחשוב על זה, או אפילו שאת לא מעונינת בכך… שני אנשים צריכים להחליט בנוגע לדבר כזה. מה את חושבת על כך?

חנה:    כן, אני בהחלט חושבת כך.

דוד:     כן. למה לא?

מטפלת:  (לדוד) זה יכול לעזור אם תאמר: 'חשבתי על כך, ואז הגעתי למסקנה, ואני רוצה לדעת מה את רוצה.'

דוד:      אני פשוט רציתי לסיים את מצב אי הוודאות.

מטפלת:  (לדוד) אני חושבת שחנה רוצה ששניכם תבדקו אם גם כאשר אתה מקבל החלטה לגבי עצמך יש לה עדיין זכות להביע ספקות, להבהיר לעצמה את הדברים, ולבדוק את רגשותיה. האם אתה מוכן להקשיב להם? חשוב לשניכם להתרגל להקשיב כאשר האחר "פורק נטל מעל לבו".

דוד:      (נרגע) בסדר גמור.

מטפלת:  (לדוד) מה הבנת שחנה רצתה לומר לך (בהתחלה)?

דוד:      שהיא לא מאמינה שהחלטתי אמיתית ושאדבוק בה.

מטפלת:  (לחנה) האם הוא הבין אותך נכון?

חנה:     כן.

מטפל:  (לדוד) מה אתה חושב, האם היא צודקת?

דוד:      (לחנה) כן, אני מסכים עם זה. אני יודע שבלבלתי אותך היום. אני צריך לשמוח שתגובתך לא הייתה קיצונית יותר.

מטפלת:  (לחנה) מה עוד רצית לומר?

חנה:     שהכל הולך יותר מדיי מהר בשבילי ושאני עדיין לא מבינה כל כך הרבה.

עודדנו את שני בני הזוג לזהות את רגשותיהם ואת הפרספקטיבות שלהם ולהודות בהם, כדי להתחיל לנער את דפוס ההימנעות ההדדית ששניהם התנהגו לפיו במשך שנים, ולאפשר להם לשתף פעולה מתוך התחשבות בהבדלים שביניהם.

חוסר התאמה בעניין המחויבות

כפי שראינו, מסרים סותרים לגבי מחויבות ולגבי בחירה, מתגלים כשאין הלימה בין המילים הנאמרות לבין ההרגשה הפנימית והם עלולים להיות מקור ללחץ רב, שמקורו לא תמיד מודע. מסרים מנוגדים יכולים לשמש גם אמצעי לבריחה מעימות רגשי. אצל זוגות רבים מסרים סותרים הנם דרך שכיחה להימנע מאינטימיות.

על המטפל להיות ער למסרים מטושטשים וסותרים ולהקפיד על הבהרתם לפני שמתחיל הדיון בסוגיות הייחודיות של היחסים. במפגש החמישי הגיעה חנה כועסת ומבולבלת לנוכח מסריו הסותרים של דוד.

חנה:       … בבוקר דוד אמר: 'טוב, אני סיימתי עם זה! אני בבית!' ואז בערב הלכנו להופעה, והוא אמר שהוא חשב על המצב, והבין כי הוא מופנם ואני מוחצנת ושאנשים מופנמים לא צריכים אחרים. אנשים מופנמים, הוא אמר, שואבים את כל הכוח שלהם מבפנים, ואילו אנשים מוחצנים שואבים את כל כוחם מהסביבה. ואז אמר: '…צריך לשים שלט ברבנות שאומר: אנחנו לא משיאים מופנמים עם מוחצנים'. זה היה באמת מעליב ואני נורא נפגעתי וכעסתי.

מטפלת:     (לחנה) האם שמעת שהוא אומר ששניכם לא הייתם צריכים להינשא זה לזה?

חנה:       הוא אמר: 'צריך לאסור על כך' ממש מדאורייתא (על פי ההלכה).

דוד:        כל מה שהתכוונתי לומר זה שאנשים מופנמים גורמים למוחצנים להיות לא מאושרים.

מטפלת     בסיטואציה אחרת זה היה אולי נשמע בדיחה טובה, אך בהקשר המסוים הזה יש לאמירה זו משמעות מיוחדת.

חנה:       זה היה ערב קשה מאוד עבורי.

מטפלת:    אז כשהוא אמר שאת מוחצנת, הבנת ממנו שהוא מעביר עליך ביקורת?

חנה:       כן, כאילו שאין לי עולם משל עצמי. כאילו שכל עולמי נמצא בחוץ, בשעה שהוא לא זקוק לאיש!

מטפלת:    אולי הוא יודע מעט מאוד על עולמך הפרטי. אולי הגיע הזמן שיידע יותר. מה הדבר שהכי פגע בך באמירה שלו?

חנה:       אני מעריכה את דוד מאוד, אני לוקחת ברצינות את כל מה שהוא אומר. הוא תמיד חושב חמישה צעדים קדימה.

מטפלת:    במלים אחרות, מה שהבנת מדבריו זה שלא נועדתם זה לזה, ושאתם צריכים להתכונן לקראת גירושין?

חנה:       כן, וכמה שיותר מוקדם כך ייטב.

מטפלת:    (לדוד) האם היית מודע להשפעת דבריך?

דוד:        כעת יותר מקודם.

מטפלת:    (לדוד) ממה ניסית להימנע כשאמרת את מה שאמרת? מה דחף אותך להגיד זאת?

דוד:        רציתי להוריד אותה מהגב שלי, אבל לפעמים אני חושב על כך שוב. אמרת שאנחנו עושים הערכות מחודשות.

סוגיות המתעוררות אצל בן הזוג ה"נבגד"

מלכודת שכיחה בטיפול היא להיות עסוקים מדיי בקונפליקטים ובהתנהגות של הבוגד ובתוך כך להזניח את אלה של בן זוגו. בן הזוג ה"נבגד" נוטה להתמקד בפגיעה העצמית שלו על חשבון בדיקת האמביוולנטיות והמסרים של עצמו וחלקו בבעיות ובפתרונות.

כשהמצב בין בני הזוג התייצב ואיום הנטישה שכך, יכלה חנה לחשוב על תהליך הבחירה האישי שלה, ולא רק להגיב באופן אוטומטי. גם היא צריכה לבחור בדוד כבן זוגה (או לא לבחור בו), ולהחליט אם היא מוכנה להשקיע את הנדרש בפיוס, בסליחה ובאהבת בעלה. לאחר מכן, עליה ליטול תפקיד פעיל בבנייה מחודשת של היחסים ובשינוי הדפוסים שיצרו את הקרקע הבשלה לרומן.

רגשות כעס ופנטזיות לגבי נקמה אינן נעלמות בקלות. בשלב זה על המטפל לתת לגיטימציה לפנטזיות לגבי נקמה המשמשות כפיצוי לחוסר האונים שה"נבגד" חווה מרגע גילוי הרומן. על פי אחת השיטות שלנו אנו מבקשים מהמטופל הנקמני לשרטט רשימה מפורטת ויצירתית ביותר של רעיונות הקשורים לנקמה כדי להציג אותה בטיפול. לאחר מכן, ותוך פניה להומור ולדרמה, אנו עובדים על פירוקם או על תיעולם. במקרה שלנו, חנה התייחסה לגילוי שלה על ה"מיני-רומן" שהיה לה כסוג של נקמה.

פירוק פנטזיות פעילות של נקמה הוא צעד חשוב לקראת סיום השלב המשברי כדי שלא ינוצלו כמנגנון נוסף להימנעות רגשית וכחסם לברור וקבלת אחריות לסוגיות קשות ברמה האישית וברמה הזוגית.

בדיקה אישית ובין-אישית

כאשר המסרים הופכים יותר בהירים והכעס (אם כי לא בהכרח החרדה) שוכך, נפתח פתח לבדיקה מעמיקה של דפוסים אישיים וזוגיים. הקדמת שלב זה טרם הבשלתו, נוטה לדלל את הטיפול, להאריך את שלב עיבוד המשבר.

במשך שמונה הפגישות דיברו דוד וחנה על הצורך שלהם להימנע מקונפליקטים, ועל רכישת כלים כדי להתגבר על השונות שביניהם ועל הקושי שלהם ליצור מובחנות (דיפרנציאציה) ביניהם. הקטע הבא חושף פרדוקס מעניין: הצורך של דוד ליתר מובחנות מייצר התנהגויות המונעות מובחנות.

מטפלת:    (לדוד) האם אתה מעוניין להבין מדוע אתה כל כך רגיש כשלחנה יש דעה שונה משלך?

דוד:        הסיבה הבסיסית היא בשל מי שאני. זה נתון ביחסים שבינינו. לא היו לי ממש הורים: אבא שלי עבד מבוקר עד לילה, וכשעזבתי את בית הוריי בגיל 17 כבר לא חזרתי יותר. אולי ראיתי בחנה אמא…כעת כשאני מבוגר, אני רוצה לעשות מה שאני רוצה, לפעול על פי רצוני.

מטפלת:    כיצד הדעה השונה שלה מונעת ממך לעשות מה שאתה רוצה?

דוד:        כי אז אני מרגיש שאני לא יכול לעשות כרצוני, או שאני צריך לשנות את דעתי כדי שהיא תקבל אותי.

מטפלת:    לאור זה, קל יותר להבין את משמעות הרומן בעיניך או את האמירה שלך: 'אני רוצה משפחה חדשה'. אם חנה היא אמך, אתה חייב לעזוב את המשפחה כדי להקים משפחה משלך.

דוד:        כן, לא חשבתי על זה כך.

מטפלת:    אתם מכירים אחד את השני מגיל צעיר. שניכם הייתם הורים טובים לילדיכם ואחד לשני, והשאלה היא אם אתם יכולים להפוך גם לאוהבים אינטימיים. בייחוד כעת כשילדיכם הולכים לעזוב את הבית… יש לכם הזכות לכך.

מתקדמים – לקראת אתגרים חדשים

השלב הקודם מסתיים כאשר היחסים הופכים להיות נעימים יותר וטומנים בחובם הבטחה לאינטימיות מחודשת. ככל שמידת הכנות לגבי המחויבות גבוהה יותר, כך יהיו ביטויי הרגשות עזים יותר, גם אם המחויבות מכוונת עדיין כלפי הנישואין ולא כלפי בן הזוג. בפגישה התשיעית עם חנה ודוד ניכר היה כי התרחש שינוי. דוד הביט בחנה מתוך אהבה. הוא החמיא לה, וסיפר שהוא מרגיש נוח יותר בבית ובמחיצתה. נראה היה שחנה שמחה מאוד על שינויים אלה, שניהם הרגישו שעכשיו זה בא ממקור כן אמיתי. הם נראו פתוחים יותר וגילו חיבה רבה יותר אחד כלפי השני והמשיכו בגילוי פוטנציאל משחקי האהבה ביניהם. זה שלב של מניעת נסיגות אפשריות וחזרה לדפוסים ישנים:

דוד:       יחסי האהבה בינינו מתקדמים מהר מאוד ובכיוון הנכון. לא משום שהתחלנו מעמדה של "מינוס", אלא משום שאובייקטיבית…שנינו נהנים מזה.

מטפלת:   נהדר! מה יכול לעצור את הלב הפתוח והאהבה שלה?

דוד:       אם אני לא משתף פעולה, או אם אני לא מבהיר את עצמי לגמרי, היא מרגישה שאני לא ממש אתה. האמת היא שאני לא ממש כאן במובן שאני לא מוכן עדיין לדין וחשבון הסופי. אני לא ממש עושה, אני נותן לעובדות לעשות את שלהן.

מטפלת:   מאוד חשוב מה אתה תעשה.

(לחנה) מה הוא עושה כעת שחשוב?

חנה:      לגבי בניית אמון? הוא אומר לי שהוא לא נפגש או מדבר "איתה".

מטפלת:   ובכן, אני מבינה שהוא מנסה להיות כן, אך שהוא אינו מרגיש מחויב לגמרי. האם את, חנה, מרגישה שאת יודעת יותר על מה שקורה בעולמו?

חנה:      אני לא יודעת אם אני מכירה את כל עולמו, אבל אני יודעת עליו יותר כעת.

דוד:       פה ושם אני מנדב מידע כלשהו.

חנה:      עולמו עדיין סגור מדיי. הוא אומר לי שהוא עדיין מתקשה לדבר על מה שהוא מרגיש וחושב. הוא לא ממש נותן לי להיכנס. שאלתי אותו: 'מה יש בי שמונע ממך לשתף אותי בדברים אלה?' והוא ענה: 'הקרבה שבינינו. אני לא רוצה לפגוע בך. אני יכול לעשות את זה יותר טוב בטיפול.'

הביטחון שמקנה מסגרת הטיפול חשוב עד שבני הזוג יפתחו יכולת להתמודד עם החרדה שנגרמת על ידי הגילוי-העצמי ביניהם. בשלב מאוחר יותר אנו מעודדים אותם ליטול סיכונים רבים יותר בבדיקות ההדדיות שלהם גם בבית. שלב זה בא לסיום לאחר קבלת ההחלטה וההתחייבות מצד שני בני הזוג לרדת מרכבת השדים של האמביוולנטיות ולעבוד ביחד על סוגיות חשובות ביחסים.

מטפלת:       האם אתם מסכימים שכעת חשוב לעבוד על היחסים ביניכם כדי לפתח דרכים טובות יותר לחלוק דברים. כדי שלא תהיו עוד חידה אחד בעיניי השני? וגם כדי לא להתייחס אליו כמובן מאליו? זה נוגע לסוגיות רבות בחייכם, שאחת החשובות שבהן היא מין ואינטימיות.

חנה ודוד:   כן, הגיע הזמן.

השלב הרביעי: בדיקת "האינוונטר" האישי והבין אישי

כאשר עוצמת האמביוולנטיות, הכעס ותסמיני חרדה אחרים שוככים דיים, מוכן הזוג לעבור לשלב חדש. בתהליך זה, בן הזוג הנבגד חייב לוותר על המעמד שלו כקרבן ולהמירו בקבלת אחריות משותפת לכל מה שמתרחש במערכת היחסים. זו הפעם הראשונה מאז ראשית המשבר שבני הזוג מסוגלים לקבל אחד את השני כמו שהם, לראות את האדם שמאחורי דמות בת/בן-הזוג ולפתח ציפיות מציאותיות.

זהו גם הרגע להתכונן לערוך רשימה של האיכויות הקיימות או שאינן קיימות ביחסים, כדי להתכונן לרמת המחויבות האחרונה – הבחירה באחר כאדם ייחודי, ולא כפונקציה לסיפוק צרכים. בתהליך זה, מקבלים בני הזוג מספר "מפתחות" המאפשרים להם להשתחרר מכבלי המיתוסים הלא מציאותיים כמו זה של ה"משפחה האידיאלית", כדי שיוכלו לנהל חיים אותנטיים יותר. מרבית העבודה הטיפולית סובבת סביב סוגיות ביחסים, כמו תחומים שהם בבחינת טאבו, משא ומתן לגבי כללים והעדפות, רכישת ידע עמוק יותר אחד לגבי השני, יצירת ערכים, קודים ומשמעויות משותפות, ומיקוד מחודש בהווה ובעתיד במקום בעבר.

במהלך הפגישות השמינית והתשיעי הוכיחו חנה ודוד כי הם מוכנים לצעד הראשון לקראת עריכת "אינוונטר" מרכיבי היחסים שביניהם. חנה הייתה זו שדחפה לדבר על "הדברים הרעים". בהתחשב בכך שהם היו זוג שהאמינו במיתוס של "הזוג האידיאלי", זו הייתה התקדמות:

מטפלת:     …כאשר מישהו מחליט להתחייב, השאלה היא כלפי מה? וכיצד לפתח את היחסים מכאן ואילך. ובכן, מהן הנקודות החזקות והחלשות ביחסים שביניכם?

דוד:         (מנסה להתעלם מהאתגר ומאחריות על אמירות ברורות) אנחנו כאן, ובצורה אינטואיטיבית אנו מדברים בינינו על דברים מהעבר שידענו שהיו מוטעים.

מטפלת:     אתם יכולים להתחיל על ידי ציון הדברים הטובים ביחסים שביניכם, כמו גם כל הדברים שהייתם רוצים לשנות, אך אתם מרגישים כל פעם שקשה לדבר עליהם.

              (לדוד) אולי תתחיל?

חנה:        (מודאגת מביטה בדוד) התחל עם הדברים הרעים.

מטפלת:     (מחייך) לא בהכרח הרעים, אלא הדברים שחייבים לדון בהם. אני רואה שאתה מפחד לומר דברים שעלולים לפגוע בה.

דוד:         ראשית לכל, אני רוצה לשפר את הדרך שבה אנו מדברים אחד לשני. אני שונא שצועקים עלי או שמטיפים לי.

מטפלת:     הדבר הראשון, הטון וההטפה, האם זה קשור להרגשה של חוסר הערכה (סוגיה שעלתה מפגש אחד קודם לכן)?

דוד:         כן… זה כמו שמישהו מכה אותי על הראש, למרות שבסוף הדברים מסתדרים כפי שאני רוצה. יתכן שבשל האופן שבו הדברים קורים, אני לא מודע לכך ש…

חנה:        דוד תמיד מעמיד בפניי החלטות חד כיווניות.

מטפלת:     ומה את עושה?

חנה:       אני מרגישה שהוא כופה את החלטתו עלי ושאין כל דרך שבה אני יכולה לבטא את רצונותיי או את הפרספקטיבה שלי, גם בנושאים משפחתיים יום יומיים כמו קניית רהיטים. בשבוע שעבר הוא קנה ספה, וכשהוא הביא אותה הביתה הייתי צריכה לקבל אותה ולהיות מרוצה ממנה.

דוד:        טוב, זה משום שלוקח לה שנים להחליט, וגם משום שהיא תמיד מתנגדת לדעתי.

מטפלת:    ובכן, מה ששניכם אומרים זה שמיומנויות המשא ומתן וקבלת ההחלטות שלכם דורשות שינוי.

חקר תחומי "טאבו"

שלב הטיפול הבא כולל את הצורך לחקור תחומים שאסור לדבר עליהם, תחומים שבשל היותם נסתרים, לא ניתן לזהותם ביעילות ומכאן גם לא ניתן לפתרם.

עבור חנה ודוד, אחד מתחומי ה"טאבו" העקריים נגע ליחסי המין שלהם, תחום שבמשך שנים רבות היה מקור לאי שביעות רצון עבור שניהם. דוד אמר שהתקשה להיות נאמן באופן מיני לחנה כשראה שיחסי המין שלהם לא השתפרו. למרות זאת, הם לא דיברו מעולם באופן גלוי על כך, ובוודאי שלא ירדו לפרטים, כך שמרבית תשוקותיו המיניות והפנטזיות שלו לא היו ידועות לה ואף הוא לא ידע את שלה. כמו כן גילינו שדוד סבל מקשיים מיניים בעברו הרחוק. בני הזוג היו תמימי דעים כשאמרו שיחסי המין שלהם השתפרו מאוד בחודשיים האחרונים. הם חגגו את הגילוי המחודש של אינטימיות על ידי כך ששינו את חדר השינה שלהם והפכו אותו מ"חדר בלגן" ל"קן אוהבים", על ידי קניית שטיח ורהיטים חדשים, ושימוש בבשמים ובשמנים שונים לעיסוי. למרות כל זאת, טענה חנה שאיננה מרגישה שדוד ממש נוכח כשהוא אתה:

מטפלת:     מה עשוי להפריע לתשוקתך כלפי חנה?

דוד:         רגשות של שנאה או כעס, או אם הסקס הופך משעמם.

מטפלת:     האם חשבת על האפשרות שגם אתה עשוי להיות פחות מושך בעיניה?

דוד:         לא, חשבתי רק על האפשרות שהיא תהפוך להיות פחות מושכת בעיניי.

מטפלת:     לאחרונה אנחנו מתחילים להכיר את החושניות שלה והנשיות שלה.

דוד:         כן, זה נכון. גילינו את זה לאחרונה.

חנה:        אני חושבת שאם אתה לא משתחרר לחלוטין מבחינה רגשית מהיחסים האחרים שהיו לך כדי להיות בשלמות אתי, ההתלהבות החדשה תיעלם.

מטפלת:     מי בדרך כלל יוזם את יחסי המין?

דוד:         עד עכשיו, אני הייתי היוזם, וגם הייתי זה שנדחה (והוא מחקה בידו תנועת ביטול אופיינית שלה, ואז בקול פגוע:) לעולם לא אשכח תנועות יד אלה.

מטפלת:     (לחנה) מתי במהלך "משחקי האהבה" שלכם את מתחילה להרגיש אי נוחות?

חנה:        (מתייחסת לעבר ולהווה) לא הרגשתי את תשוקתו לאחרונה. המגע שלו אינו משכנע, הוא לא מלטף אותי ומשהו אינו בסדר עם המשחק המקדים.

מטפלת:      … ואת רוצה שיהיה חם ונלהב יותר? (לדוד) אני חושבת שחנה חשה את גופך,   אבל אינה חשה אותך.

דוד:         בעיה זו קשורה לעומק רגשותיי ולאהבתי והיא צודקת. זה לא תמיד כל כך חזק בהווה. אני לא מאוד מרוכז, אבל זה לא נכון שהראש שלי נמצא במקום אחר.

מטפלת     האם אתה חושש לפעמים שהגוף שלך לא יגיב מבחינה מינית כפי שהיית רוצה?

דוד:         היו לי קשיים וחששות לגבי זקפה לפני עשרים שנה. חשבתי שאני אימפוטנט, אז "בדקתי את זה" (הוא וחנה מחייכים).

מטפלת:     אז חלק מהבדיקה היה לבדוק את עצמך עם נשים אחרות?

דוד:         כן, לבדוק אם "הוא" מספיק גדול, אם אני יכול לספק נשים. לא באתי לחנה עם הרעיונות והפנטזיות שלי על איך לגוון את חיי המין שלנו.

חנה:        אני המומה. לא ידעתי על כל הרעיונות הללו, אבל פעמים רבות במהלך השנים האחרונות הסכמתי לדברים שלא אהבתי ואפילו שהתנגדתי להם, רק כדי לספק אותו.

מטפלת:     אז חנה שיתפה פעולה בסקס, אבל הרגישה רע לגבי זה וכעסה על כך.

חנה:         … כן, ומנקודה זו היה הסקס שלנו כמו "מצוות אנשים מלומדה", כמו רובוטים, ואני הייתי קפואה לחלוטין, ורציתי עוד יותר להימנע מיחסי מין. אבל אני זועמת כשאני חושבת על זה שמעולם לא דיברנו על כך.

דוד:         אני לא הבנתי את זה כך. חשבתי רק שהיא דחתה אותי. בקושי קיימנו יחסי מין בשש השנים האחרונות. כן… ככה היו החיים שלנו.

חנה:        הוא מעולם לא בא ואמר לי: 'תראי חנה, אני לא מרוצה מהחיים האלה, משהו השתבש, בואי נחשוב על כך וננסה לשפר את המצב'.

מטפלת:     וגם את לא עשית את זה!

חנה:        מעולם לא חשבתי שזה עלול להוביל לרומן!

דוד:         … כן, היא צודקת. מצאתי את התשובות במקומות אחרים. חשבתי שאי אפשר יהיה לשנות את המצב.

מטפלת:     מעניין יהיה לגלות מה גרם לכל אחד מכם לקחת את הדברים כנתון שאינו בר שינוי; את, חנה, עם 'זה לא יכול להוביל לרומן' ואתה דוד עם החשיבה הברורה שאין אפשרות לשנות את הדברים.

תובנות אלה היו קשות לחנה, אך היא גם חשה הקלה בשל כך שלא כל האחריות והאשמה – בשל אי היותה מושכת או בשל דחייתה את דוד – מוטלות עליה. הדיון בסוגיות כואבות ואינטימיות היה התנסות חשובה ביותר, אשר הניח את היסודות לדיונים לגבי דפוסים חדשים של התנהגות מינית, כולל טיפוח חיזור מחודש, הגברת משחקי אהבה ורומנטיקה.

הבנת משמעות הרומן

הבנת המשמעות והפשר של הרומן, בחיי הבוגד ולגבי יחסי הנישואין, מהווה מרכיב חשוב בתהליך השיקום. בטיפול זוגי במשברי בגידה 'טריים' אנו מעדיפות לא לדון בשאלה זו בשלב מוקדם מידי של הטיפול. לעיתים קרובות בן הזוג שבגד עדיין מעורב מידי ברומן ורוצה לשמור על מיסתורין ואידאליזציה. לרוב, סמוך לחשיפת הרומן, גם כאשר הבוגד רוצה להישאר בנישואים, קיימים עדיין רגשות חזקים והמאהבת נתפסת כמחזיקה ב"מפתח הקסמים" לאושרו. כדי לבחון את המשמעות האמיתית של הרומן עבור הבוגד ועבור יחסי הנישואים יש צורך במרחק רגשי מספק.

מרגע שנרגע הרומן ובני הזוג החלו לנטוש דפוסי התנהגות וחשיבה ישנים וליצור יחד התנסויות אינטימיות משביעות רצון, מוכן בן הזוג שבגד להתבונן ולחקור את משמעות הרומן עבורו. טוב להתחיל תהליך זה בפגישה אישית, כדי לברר דברים באופן לא מאיים, ואז לחלוק את הדברים במפגש משותף. לדעת אמילי בראון (Brown, 1991), וכפי שאנו למדנו מנסיוננו הקליני, עשויות להיות לרומן עצמו השפעות מועילות המאירות חלקים של האישיות אשר לא באו לידי ביטוי בנישואין. לפיכך, טוב שבן הזוג המעורב ילמד להבין ולהפנים את גילוייו לגבי העצמי שלו ולגבי יחסיו הבין-אישיים, כמו גם לזהות את מיומנויותיו החדשות, כך שיוכל לשלבן ביחסי הנישואין וגם ביחסים אחרים. פגישה אישית עם בן הזוג "הלא מעורב" עוזרת לדון במשמעות האישית של הרומן גם מבחינתו.

הפגישות האישיות מאפשרות גם מבט מקדים על נושאים רב דוריים. נושאים אלה יכולים לבוא לידי ביטוי בכל שלב משלבי הטיפול. בהתאם למידת הרלוונטיות המיידית שיש להם למשבר. על המטפל להבין את דפוסי ההתמודדות של המטופלים סביב סוגיות של: אמת, סודות, נאמנות, קונפליקטים ונטישה במשפחות המוצא. כמו כן עליו להכיר את דפוסי המובחנות והשייכות, מבני הכוח, הגדרות תפקיד, היבטים כמו קרבה וריחוק וכיו"ב (Moultrap 1990, p. 29).

בפגישה אישית עם דוד, כחדשיים וחצי לאחר גילוי הרומן, הוא רגוע יותר ומוכן לדבר על כך בפתיחות, יותר מאשר בפגישות הקודמות.

פגישה אישית עם דוד

דוד פתח את הפגישה וסיפר כי הלסת שלו כואבת כיון שהוא חושק את שיניו כדי שאנשים לא יבחינו במתח הפנימי הרב שבו הוא שרוי. הוא מביע היסוס אם לחשוף בפני המטפלת את יחסיו עם מאהבתו, ואומר: "הפסקתי את זה בלי להקדיש לכך מחשבה רבה. אם הייתי מתחיל לחשוב על זה לא הייתי מפסיק. אז פשוט הפסקתי".

מטפלת:     הבעיה היא שאם לא תנסה להבין מה הייתה משמעות הרומן עבורך, תמיד תישאר עם רגש של 'פנטום' (מקסם שוא, תעתועים), ועם התחושה שהפסדת אוצר. האם אתה רוצה להבין מה קרה?

דוד:         היא הייתה צעירה. שני כוחות פעלו יחד בסיפור הזה: ברקע היו העננים שהיו תלויים מעל יחסיי עם אשתי. איתה (עם המאהבת) הרגשתי התלהבות וחושניות, ובייחוד חידוש ורעננות. חשתי שוב צעיר… אך לא הלכתי עם זה עד הסוף ולא ניצלתי את כל הפוטנציאל. הבנתי שאיני יכול להקדיש את עצמי לעולם אחד בעוד העולם השני (של הנישואין) עדיין קיים.

מטפלת:     מה היה מקור ההתלהבות העיקרי עבורך?

דוד:         כל העניין… לעשות הכל יחד… הרעיון של לבנות איתה משפחה. כל כך נסחפתי עם הרעיון הזה עד שאפילו חשבתי על עוד תינוק. הזנו אחד את השני מבחינה תרבותית, כשהיינו מדברים על ספרים… היו לה איכויות כמו שמחת חיים, ספונטניות, כנות ונאמנות, דברים שאדם רוצה שיהיו לו בחיים.

מטפלת     כן, אתה צודק. איך אתה הזנת אותה?

דוד:         אני יכול לצטט את חנה שאומרת תמיד שאני חשוב לה מאוד, שכיף לחיות אתי ושאני אדם שאפשר לסמוך עליו.

מטפלת:     האם היה משהו ביחסים האחרים שנראה לך שקשה להעביר ליחסיך עם אשתך?

דוד:         לא, משום שמאז המשבר יצרנו חיים חדשים … כמו שרציתי. יש בינינו קשר של אהבה וקרבה שלא היה בעבר.

מטפלת:     האם זה אומר שהתחלת להעניק לחנה דברים שהענקת במערכת היחסים האחרת?

דוד:         כן, אני מעניק תשומת לב ואהבה… זה לא בדיוק אהבה… אני לא יודע מהי אהבה. אני יודע שיש לי חיבה עמוקה כלפי חנה.

מטפלת:     האם אתה יכול לתאר זאת? לתת לזה שם?

דוד:         היא חלק בלתי נפרד מחיי… יהיה לי קשה בלעדיה. היא חשובה לי וחשוב לי מאוד מה שהיא חושבת ואומרת עליי, וכיצד היא מעריכה אותי. הסקס בינינו כעת טוב, למרות שחסר בו להט מסוים. יחד עם זאת, כשאני חושב על זה, אני מבין שזו ההחלטה שקיבלתי (לבחור בחנה) ואני מרגיש בנוח אתה.

מטפלת:     אל תמהר לסגור את הדלת… יתכן שאתה וחנה לא סיימתם לבנות את התשוקה אחד כלפי השני, וזה עוד יבוא. מוטב שתשאיר את הדלת פתוחה.

האם ישנו דבר נוסף שאתה מרגיש שתצטרך לוותר עליו בכך שאתה בוחר בחנה להיות בת זוגך?

דוד:         (חושב)… לא, הצד החיובי הולך ומשתפר.

פגישה אישית עם חנה

בפגישה זו חקרנו (בין היתר) את הסיבות העמוקות לכך, שחנה לא הייתה ערנית ולא העניקה תשומת לב מספקת במהלך השנים לאמירותיו של דוד לגבי חוסר נוחות ומתח שחש, ולכך שאמצה את עמדת "לא לדעת" ביחס לרומן. הסיבות התבהרו כשחקרנו את משפחתה. אביה של חנה נפטר כשהייתה אישה צעירה. אמה הייתה ניצולת שואה אשר שהתה בנערותה במחנה הריכוז באושוויץ, שם עבדה עבודות פרך וסבלה טראומות רבות. כבר בהיותה נערה צעירה שמעה חנה מאמה סיפורים מפורטים על זוועות מחנה הריכוז. היא נהגה להתחנן בפני אמה שתפסיק, אך לשווא. בסופו של דבר "לימדה" עצמה חנה "לא להקשיב", להעמיד פנים שלא היו דברים מעולם ולהימנע מסיטואציות של קרבה עם אמה. היא חשה שזה עזר לה לגדול בצורה בריאה יותר, שלא כמו אחותה, שהייתה מקשיבה לאמה במשך שעות והפכה מאוד צמודה אליה. בפגישה החלה חנה לקשר בין דפוס הסתגלות זה שפיתחה בילדותה כלפי אמה, לבין חוסר הפתיחות כלפי כאבו של בעלה ומצוקתו, וכן החלה לראות את הקשר בין דפוס התנהגות זה לבין העמדה של "רחוק מהעין רחוק מהלב" שאמצה ביחס לדוד ולרומן. כמו כן, החלה חנה להבין כי ייחסה לדוד את היציבות והחוזק של אביה שנפטר, ולכן התייחסה אליו כאל מובן מאליו.

השלב החמישי – סיום המשבר

שלב זה סוגר את תקופת המשבר בהחלטה של שני בני הזוג, כל אחד בנפרד ושניהם יחד, לבחור זה את זו הדדית. בחירה זו מושתתת על בסיס מודעות אישית וידע מחודש ואינטימי יותר אחד על השני. בשלב זה מופיעים ביטויים כנים של פיוס ואף של אהבה, אם כי רגעים של חוסר יציבות עדיין קיימים לנוכח הצצות פתאומיות אל העבר הגורמות לפרצי זעם או לתגובות חרדה ודיכאון. במהלך שלב זה יתכן גם כי יתעוררו שוב אצל בן הזוג הבוגד (לשעבר) דאגות וקשיים אישיים אשר הרומן עזר לו להתעלם מהן או לדחות אותן (Pittman, 1987, 1995). קשיים אלו יכולים להיות נוגעים לסוגיות "אמצע החיים", למשברי קריירה אישית או טרדה כלשהי עקב בעיה בריאותית או משפחתית.

תופעה טבעית בקרב בני זוג במהלך שלב זה היא לגלות מחדש עניין במשפחתם ובילדיהם. במשפחות שבהן שימשו הילדים חלק ממנגנון ההימנעות מקשר אישי והכחשת בעיות הנישואין, צריך המטפל להבטיח כי בני הזוג לא יחזרו לדפוס התנהגות זה, אך יחד עם זאת לעודד ולטפח את התחדשות היחסים המשפחתיים.

בשלב זה חייב המטפל לבדוק גם אם ישנם היבטים לא גלויים הנוגעים לרומן שיש לדון בהם. ולזהות קשרים והתנהגויות העומדות כאבן נגף בפני אינטימיות והמשך התפתחות היחסים. הדחף להימנע או לחסום תגובות מצד שני בני הזוג עלול עתה להחריף, בשל העובדה שנפתחו נושאים אינטימיים ומורכבים שלא הועלו קודם לכן, ואשר דורשים כעת סובלנות ופתיחות רגשית רבה מצדו של בן הזוג המאזין. ברגע שישנה הכרה בקשיים האמיתיים של הנישואין ושל היחיד, עלול בן הזוג שבגד להימלט לעולם הפנטזיות של אושרו מן העבר, כפי שבא לידי ביטוי בדיאלוג הבא עם דוד.

דוד:       אני יודע שמערכת היחסים שהייתה לי "איתה" אינה דומה לזו של זוג רגיל. לא היו לי מחויבויות כלפיה, כספיות או אחרות, לא שיעורי בית עם הילדים… אבל אני חייב להודות שלפעמים אני חושב שהייתי יכול למצוא דרך לשמור אתה על קשר. אני יודע שאני צריך לנטוש רעיון זה, המחליש את החלטתי ואת מטרתי האמיתית – להישאר עם חנה.

מטפלת:   נכון… ככל שאתה ממשיך לטפח אשליה זו, כך היא תסבך אותך ותעכב את התפתחות יחסיך עם חנה.

            (בנקודה זו מחליט המטפל שיש לקדם התנסויות של קרבה ושל אינטימיות) אלו התנסויות של קרבה ושל אינטימיות חוויתם במהלך השבועות האחרונים?

חנה:       … בילינו לילה במלון בעיר שבה הכרנו לראשונה. עמדנו אחד ליד השני מול החלון והבטנו החוצה … ובאותו הרגע באמת הרגשנו מאוד קרובים.

דוד:       כן, וגם ביקרנו במקומות מסוימים שבהם היינו כשהתאהבנו… כשהיינו סטודנטים בני 25. עמדנו מתחת לבית שבו גרנו באותם הימים וקראתי לה בשם החיבה שבו קראתי לה אז.

מחילה הדדית

בדרך כלל לקראת סוף השלב המשברי אנו יוזמים תהליך המסמל את סיום שלב המשבר והתחלה חדשה. לעתים קרובות מתפתחת בתהליך זה סיטואציה ספונטנית או יזומה שבה בני הזוג מבקשים סליחה על פעולותיהם שגרמו למשבר וסולחים זה לזה. סליחה אינו דבר חד פעמי, זהו תהליך ארוך והדרגתי, כשטקסי סליחה עשויים ליצור נקודות תפנית והפניית המבט קדימה ולא אחורה.

כדי להמחיש תהליך זה נתאר חלק מ"טקס" הפיוס בין חנה לדוד שהתרחש במהלך הפגישה השש עשרה. לפני הפגישה ביקשנו מבני הזוג שיביאו חפץ מסוים המסמל בעיניהם את סיום המשבר ופתיחת דף חדש. הם הביאו טבעת שבחרו יחד, וחנה הביאה גם כוס

מטפלת:       התבוננו בבקשה בטבעת וחשבו על הערכים שיאפיינו את יחסיכם העתידיים.

חנה:          זה גורם לי לחשוב על שלמות… מעגל החיים… התמקדות במה שחשוב, חמימות… יושר ותמיכה… – מרכיבים שהייתי רוצה לראות בחיי.

מטפלת:       דוד, האם תוכל לומר משהו בדרך שלך?

דוד:           אני רואה בטבעת סמל לנאמנות מחודשת… משהו שיקשר בינינו וישמור עלינו (דוד עונד בעדינות את הטבעת על אצבעה של חנה).

מטפלת:       (לחנה) מה לגבי הכוס?

חנה:          אני רוצה לשבור את הכוס כסימן לכך שכל הדברים הרעים מאחורינו.

מטפלת:       (מגישה לחנה את הכוס עטופה במפית) בבקשה.

חנה:          (לוקחת את הכוס ומחזירה אותה חזרה) אין לי צורך בכך עוד. הכוס נשברה לפני מספר דקות כאשר דוד לקח את ידי וענד את הטבעת על אצבעי.

דוד:           (לחנה) אני מרגיש שאני צריך לבקש את סליחתך. אני מבקש ממך לסלוח לי על הכאב שגרמתי לך, ואני מקווה שהטבעת תסמל את עתידנו ואת ההתחלה החדשה.

חנה:          אני עדיין מפחדת פה ושם … אך אני מקבלת בבית חיזוקים מאוד משמעותיים. גם אני רוצה לבקש סליחה… על הרומן שהיה לי, ועל כך שבמשך כל כך הרבה זמן סירבתי לשים לב למה שהתרחש בלבך, בתוכך…

(עוברות מספר דקות של שקט)

מטפלת:       בבקשה עצמו את עיניכם (עוצמים עיניים). דמיינו את עצמכם עומדים מתחת חופת נישואין לבנה הפרוסה מתחת לכיפת השמים, מוקפים עצים ופרחים… אמרו לעצמכם כל מה שתרצו כשאתם עומדים מתחת לחופה זו … דמיינו לעצמכם שאתם אומרים זאת בקול רם, וכן שלפניכם, בין האורחים, נמצאים הילדים, … והנכדים שעתידים להיות לכם … והוריכם … וחבריכם ושכניכם … וכולם מקשיבים לכם … (ממתינה מספר רגעים) … כעת דמיינו את עצמכם צועדים לאט אל מחוץ לחופה למקום שבו אתם יכולים להיות לגמרי לבדכם למשך זמן מה.

(לדוד דמעות בעיניו, וחנה פורצת בבכי גדול ומשחרר. דוד מחבק אותה והם נרגעים בהדרגה)

מטפלת:      אני חושבת שהגעתם להחלטה חכמה וטובה ואני מודה לכם על שאפשרתם לי לקחת חלק בתהליך השינוי שלכם ובמעמד זה.

בסיום שלב זה, הרומן משחק תפקיד חשוב פחות בטיפול ואינו מעורר עוד תגובות חזקות. למעשה, החל תהליך שינוי שהניח יסודות להמשך הטיפול הזוגי. בהדרגה מתחילים בני הזוג – המצוידים כעת במיומנויות וביכולות טובות יותר – לזהות את דפוסי ההתנהגות שהכינו את הקרקע להיווצרות הרומן ולהימנע מהם. חנה ודוד דיווחו שגילו את עצמם ביחד ולחוד, ושהם יוצרים "רומן" חדש – הפעם במסגרת נישואיהם.

דוד חלק איתנו את רגשות השחרור שחש, גם בבית וגם בחוץ: "כל עוד הרומן היה קיים פחדתי לדבר עם הילדים, פחדתי שישאלו אותי עם מי דיברתי בטלפון. הרגשתי שאני בורח מהם ושראשי נמצא במקום אחר … סיוט אחר שהיה פוקד אותי בלילות היה ש"היא" תתקשר בדיוק כשאני עם חנה. במשרד הרגשתי כבן ערובה של עמיתיי, שמרביתם ידעו על הרומן. פחדתי כל הזמן שמישהו יספר לאשתי ושזה יהיה נורא. כעת אני מרגיש אדם חופשי. אני שוב אהוד ומסוגל להפעיל סמכות במשרד".

זוגות רבים מקבלים בברכה גילויים אלה על עצמם, אם כי הם חוששים שהחלטתם החדשה לא תעמוד במבחן הזמן. לכן שלב טיפולי זה מסתיים בהגדרת השינויים שעדיין צריכים להתרחש והכיוון העתידי של הטיפול. מנקודה זו ואילך ניתן להגדיר את הטיפול כטיפול זוגי רגיל סביב נושאים בסיסיים יותר הקשורים לצורכי היחיד והזוג ולציפיותיהם בשלב זה של החיים.

אחרית דבר

לאחר כשנה מתחילת הטיפול, באחת מפגישות המעקב אמר דוד:

"כשהתאהבתי בה (במאהבת שלו) נפקחו עיניי. כאילו אכלתי את התפוח מעץ הדעת בגן עדן. העולם נעשה ברור יותר, היו לי התנסויות פיזיות שמעולם לא ידעתי שהן אפשריות, חשתי תחושות מחשמלות. יכולתי לעשות ולהרגיש דברים שלא ידעתי שקיימים בי. מאוחר יותר הבנתי שהם בתוכי גם ללא האישה הזו".

דוד שיתף את חנה בחוויית האכילה מן "הפרי האסור" וחנה "איבדה את תמימותה", כאילו גורשה מגן עדן בשל נאמנותה העיוורת ואמונתה בכך, שאם רק תמשיך למלא את חובותיה הכל יסתדר. מצאנו את הדימוי על "פרי עץ הדעת טוב ורע" שנאסר על אדם וחווה לאכול ממנו, (בראשית פרק ב' מפסוק ט"ו), דימוי רלבנטי ומעניין, והמשכנו להשתמש בו כמטפורה בטיפולים זוגיים אחרים. רק לאחר שאכלו מן הפרי האסור, נפקחו עיניהם, ידעו אדם וחווה כי ערומים הם. חידוש זה ליבה את התשוקה, ואז "ידעו" זה את זו ("והאדם ידע את חוה אשתו" – בראשית פרק ד' פסוק א') ויצרו את המשפחה הראשונה.

במאמר זה תיארנו כיצד ליווינו את בני הזוג בתקופה שבה התפכחו ופקחו עיניים. הרומן במונחי הנישואין נחווה בד"כ כהפרת הסכם, הסכם הכולל נאמנות מינית, אמונה שאף אחד מבני הזוג לא יפגע באחר וששני בני הזוג יהיו פתוחים וגלויים זה עם זה. כשהרומן מתגלה המטפל חייב להפוך את תהליך ההתפכחות למשמעותי עבור שני בני הזוג ביוצרם הסכם חדש.

כפי שאדם האשים את חווה וחווה האשימה את הנחש בסיפור המקראי, רצו שני בני הזוג לנער מעל עצמם אחריות ולגלגל אשמה על האחר. בן הזוג הנבגד עלול להאשים את בן הזוג הבוגד או את המאהב/ת, ובן הזוג הבוגד מאשים לעתים קרובות את בן הזוג הנבגד על שיצר מצב שהוביל לרומן. על המטפל לעזור לכל אחד מבני הזוג לקחת אחריות על מעשיהם ועל תוצאותיהם. מהלך זה יוביל לדילמות קשות, שאחת מהן נוגעת לשאלה "לדעת או לא לדעת". מצד אחד, שני בני הזוג היו רוצים לחזור לזמנים של נאיביות ושקרים, מצד שני, הם טעמו כבר מפרי "עץ הדעת" ולכן שערי התמימות של גן עדן סגורים בפניהם ולא מאפשרים דרך חזרה. הכרה זו מובילה לחרדה המאפיינת את שלב המשבר השני. שני בני הזוג לומדים בדרך הקשה שאין להם כל ברירה אלא לפקוח את עיניהם, "לראות" ו"לדעת". עליהם להתמודד מול דפוסי התנהגותם האישיים והזוגיים, שבעטיים הוכשרה הקרקע למשבר. הם יגלו כי במובנים רבים הם זרים זה לזה, וכי התייחסו אחד לשני ושניהם כלפי מערכת היחסים כאל מובנים מאליהם. הם יגלו חרדה לנוכח הקשיים הצפויים להם, ונוכח חיים הדורשים מודעות, כאב ואחריות. בעזרת המטפל הם יוכלו להרים ראש, להביט קדימה בסקרנות ולראות את ההיבטים החיוביים שיתפתחו. בני הזוג יודרכו לנהל "רשימת איכויות" אישית וזוגית, לבחון את אכזבות ומצוקות העבר וההווה כמו גם את האיכויות והכוחות החדשים של יחסיהם. הם יערכו משא ומתן על מטרות וכללים חדשים. הם ילמדו גם ליצור חוויות חדשות של יושר ושל אינטימיות.

אם הכל מתנהל כשורה, תסתיים תקופת המשבר במוכנות מצד שני הצדדים לפיוס מלא ומודע. כעת יוכלו בני הזוג להתייחס ליחסים שביניהם כבעלי פוטנציאל לשיקום, ריפוי, צמיחה והתלהבות. במהלך שלב אחרון זה, יוכלו בני הזוג לבחור זה בזה לא מתוך הרגל או מתוך פחד לעזוב או להינטש, אלא מתוך החלטה מודעת להפוך את מערכת היחסים למקום הנכון בשביל שניהם, מקום שבו יוכל כל אחד מהם לספק את צרכיו האישיים, לגדול ולהיות שותף לגדילתו של האחר.

References

Ahrons, C. R., (1987) Divorce families. New York: Norton.

Brown, E., (1991) Patterns of Infidelity and their treatment. New York: Brunner/Mazel, Pub.

Carter, B., & McGoldrick, M., (1988) The changing family life cycle. New York: Gardner Press.

Glass , S.P., &  Wright, T.L. (1992). Justification for extramarital relationship. The association between attitudes, behaviors, and gender. Journal of Research. 29(3), 361-387

Iwanir S. & Ayal H., (1991) Mid-life divorce initiation: From crisis to developmental transition. Contemporary Family Therapy 13(6) December

Krasner B. R., & Joyce A. J., (1995) Truth, trust, and relationship. New York: Brunner/Mazel.

McCullough, P. G., & Rutenberg, S. K., (1988) Launching children and moving on. In B. Carter and M. McGoldrick (Eds.) The changing family life cycle. (p. 285-309) New York: Gardner Press.

Moultrap,D,J. , (1990) Husbands, Wives & Lovers. New York: The Guilford Press.

Pittman, F. S., (1987). Turning points: Treating families in transition and crisis. New York: Norton.

Pittman, F. S., (1995) Crises of Infidelity in: N.S. Jacobson & A.S. Gurman (Eds.) Clinical handbook of couple therapy. New York: Guilford

Rubinstein-Nabarro, N. (1996). "Systemic Insight" and the couple "Seesaw Effect" in couple and family therapy. In: M. Andolfi, C. Angelo, & . M. De Nichilo (Eds.) Feelings and Systems (in Italian: Sentimenti e sistemi). Raffaello Cortina Editore, Italy.  pp. 195-215. (The English translation can be obtained from the author).

Waring E. M., (1990) Self-disclosure of personal construct. Family Process, 29:399-413

Watzlawick, P., Weakland, J., & Fisch, R. (1974). Change: Principles of problem formation and problems resolution. New York: Norton.

***Rubinstein Nabarro, N.,& Ivanir, S.,(1999) Terapia delle coppie di mezza eta in crisi per una relazione extraconiugale (p. 177 – 225) La crisi della coppia – una prospettiva sistemico-relazione Maurizio Andolfi (ed) Milano: Raffaello Cortina Editore (The original published chapter)