עוררות, מכווננות ((attunement (mindfulness) וכוונון עדין fine tuning)) בטיפול זוגי

בהרצאה זו אני רוצה לדבר על שלושה מרכיבים הנוגעים לתדר הגופני רגשי בשעת הטיפול, המשמשים כמנוע לשינוי בר קיימא:

עוררות – לחץ/ חרדה

הארי סטאק סאליבן (1892-1949) שנחשב אבי הפסיכואנליזה הבין אישית. כבר בשנות העשרים של המאה ה 20. (מיטשל ובלאק 1995, עמ' 118) סבר ש"הפרט אינו היחידה שיש לחקור כדי להבין פסיכופתולוגיה, שבני האדם אינם ניתנים להפרדה מן השדה הבין אישי שלהם". הוא סבר כי  "האישיות או העצמי אינם משהו המצוי "בתוך" הפרט, כי אם משהו המתגלה באינטראקציות עם אחרים. בבואו להבין את האדם שלפניו, סאליבן לא התעניין בפרשנות הדינאמית של ההיבט התוך אישי, בסבך הדינאמיקות האדיפאליות משאלות קונפליקטואליות כלפי האם, במשאלות ופנטזיות מודחקות. הוא רצה לדעת מה מתרחש באופן ממשי באינטראקציות של האדם סביב תלונתו. סאליבן חקר באופן פעיל את האינטראקציות ושאף לדעת מה שיותר פרטים על האירועים השוטפים הרלבנטים לבעיה. (מיטשל ובלאק 1995, עמ' 120).מתוך התבוננות זו הלכה וצפה התמונה שנתנה הסבר לבעיה המוצגת. התבוננותו של סאליבן בתהליכים הבין אישיים, "הלכה והתמקדה בחרדה כגורם הקובע אשר מכתיב את האופן בו הפרט מעצב את חווייתו ואת האינטראקציה שלו עם אחרים" (מיטשל ובלאק 1995, עמ' 121).

דוגמא:

בני הזוג בתקופה טובה, עם יציאת ילדים מן הבית, כשנה וחצי לאחר משבר בגידה שטופל. קיימת אצלהם התעוררות מינית, והם חווים תשוקה הדדית חזקה שלא היתה קודם, והיחסים קרובים ואינטימים. שניהם נהנים מן התשוקה החדשה, מן החושניות, והעונג.

באחד הימים כשהיתה בספרייה היא דפדפה בספר "סודותיו של מורה נבוכים" של הרמב"ם שכתב מיכה גודמן. היא נתקלה בפסקה שדנה בקשר בין תשוקה אירוטית לתשוקה שכלית. שם נאמר שהרמב"ם סובר שריבוי בעיסוק האירוטי מיני פוגע ביכולת האינטלקטואלית.

כשהוא בא לאסוף אותה מן הספרייה, לאחר שעות ארוכות שלא התראו, היא נכנסת סוערת למכונית, איננה מסתכלת לעברו ואומרת בצחוק: יש לי Bad news, הרמב"ם סובר שתשוקה מינית ותשוקה אינטלקטואלית לא הולכים טוב יחד.

הוא מיד מגיב קשה: "אז כל אחד שאומר משהו זה משפיע עלייך? ואם תלכי לרב אחר ויגיד את ההיפך, ובכלל אז הרמב"ם אמר….

היא מרגישה שהוא פוגע בערכים היקרים לה, ובכלל שהוא מגדיל את העניין על

לא דבר, היא כועסת. בכלל לא מבינה איך האמירה ההומוריסטית שלה התנפחה כל כך. ככל שהיא מנסה להסביר, הם ממשיכים להסתבך. כל אחד מרגיש פחות מובן ויותר דחוי.

שניהם מתוחים וכואבים.

בשיחה, כשאני שואלת כל אחד מהם מה קרה לו, מה בדברי השני הפעיל איזה עצב רגיש? הוא מתאר: באתי לקבל אותה מן הספריה, ונורא שמחתי כבר לפגוש אותה. תמיד כשהיא נכנסת למכונית, היא מתנפלת עלי בחום ומנשקת אותי. אז חיכיתי לזה. הפעם נכנסה, לא הסתכלה עלי, ומיד אמרה: יש לי בשורות רעות…. מיד נדרכתי.

אני ממשיכה להקשיב מכווננת לחוויה הסוביקטיבית שלו, בעת האירוע, אני מתעניינת בפנומנולוגיה של הארוע שניה אחר שניה, ובכל מה שקרה בגוף ברגש ובמחשבה. אני שואלת שוב מה קרה לך אז?

הוא עונה: כשהיא אמרה: הרמב"ם סובר שהיצר המיני פוגע ביכולת השכלית, מיד הבנתי שהיא אומרת לי: אתה אדם מאד מיני, והיצרים האירוטיים שלך חזקים, ולכן זה אומר שהיכולת השכלית שלך פחותה, פגומה. אולי אני לא קורא כל כך הרבה כמוה, ואינני מלומד אבל זה לא אומר שמשהו פגום באינטליגנציה שלי.

הבנתי שכאשר הוא שמע על המתאם הנגטיבי בין תשוקה מינית ותשוקה אינטלקטואלית, והרי הוא ידוע בתשוקה המינית החזקה שלו כלפיה, הרי שלפי הרמב"ם האינטליגנציה שלו נמוכה. הוא מרגיש פגוע, שהיא מעצימה איזה פער ביניהם, ומיד מתערער אצלו משהו בבטחון ביחסים.

כשאני פונה ושואלת אותה מה קרה לה, שנכנסה נסערת לאוטו, היא מודה שלמרות האמירה ההומוריסטית, היא היתה נרעשת מן הקריאה שעשתה במורה נבוכים. הדבר הציף אותה ברגשות אשמה ובושה כלפי התשוקה המתעוררת בה בתקופה זו של חייהם. בהמשך השיחה דברה על הספקות שיש לה לגבי האינטלקט של עצמה דבר שהיא תמיד מסתירה. ספרה על חוויות ילדות כשהתקשתה לעמוד בדרישות האינטלקטואליות בבית ספר אליטיסטי אליו נרשמה.

העיבוד לקח יותר מפגישה אחת, כיון שהציף זכרונות, ומכאובים של כל אחד מהם בנפרד. השיחה עצמה אפשרה להם להציף את החוויה, ולעבור מן ה – Implicit memory – זכרון שאינו מודע, שצף רק דרך התנסות. משהו מפעיל את הזכרון המוטמע, הלא מודע, ומשחרר אוטומאטית תגובה, אל ה – Explicit memory – זכרון מודע שאדם זוכר אותן

כאשר יש זיכרון מודע, זה כבר צעד גדול קדימה. צריך קודם לראות כדי לרפאות

(you cannot heal what you cannot feel). זה גם איפשר לכל אחד מהם לתת ולידציה לחוויה של השני, לומר סליחה כל אחד על מה שפגע, ולהתעמק לתוך עצמו בתמיכת המטפל ובן הזוג בסוגיה התוך אישית של עצמו.

שקף – מעגל הקונפליקט

קרול קרשו, בספרה The hypnotic dance, (Kershaw 1992  p xiii)) מתארת זאת כך: "כשזוג נמצא באינטראקציה, המילים וההתנהגות שהם מבטאים יוצרים סוג של ריקוד היפנוטי, בו התנהגות של כל אחד מהם, פולשת ישירות ללא מודע של האחר, ומתחילה להצר את תשומת הלב והמיקוד של השני. תהליך זה מתחיל להציף כלפי מעלה, זיכרונות ורגשות כואבים של פגיעות חריפה, הקשורה לזמנים אחרים, כנראה עם הורים ומטפלים". באופן הדרגתי או מהיר, תשומת הלב של כל אחד מהם נעשית צרה וספיגה, ורצף אינטראקטיבי מתחיל להתפתח, בו מצב התודעה הצר של כל אחד מהם, מייצר התנהגות אוטומאטית המקושרת בדפוס של רצף הדדי. ככל שהדפוס מתפתח, זה הופך למצב של "מעין-טרנס" בו מתפתחת אינטראקציה של דמוניזציה הדדית, המופעלת על ידי מבט, מחווה, טון דיבור, נושא השיחה, המזוהה ע"י בני הזוג כאות לקונפליקט. הריקוד הקונפליקטואלי אוטומאטי, יוצא משליטתו של כל אחד מהם, והמחוות של האחד מגרות היצרות התודעה של השני. במהלך תסריט זה כל אחד אינו רואה לפניו את האדם האהוב ומוערך שהוא בן/בת זוגי, אלא האחר נתפס באופן לא מודע כאותו אובייקט פוגע מן העבר וה"אני" נתפס כאותו "אובייקט" חסר ישע, כשהם מתקשרים ישירות אחד לתוך הלא-מודע של השני. ככל שהם מנסים לדבר על מה שקורה, הם נעשים יותר מפוחדים ופגיעים ועלולים לסיים בהחרפת הקונפליקט.

כשמצב של אות כוננות ואזעקה חודר לתוך הגוף/נפש, האדם עלול להישאב לרגרסיה גילית ולחוש את אותם רגשות שהרגישו כילדים בארוע האביוסיבי. (עמ' 196/7. כך, ויכוח רגיל יכול לגרות פלשבקים ואירועים מוקדמים והוא או היא יחווו זאת זהה לגמרי להתנסות המקורית.

Attunement – מכווננות

במצבי אנאקטמנט קונפליקטואלי, אני מוצאת עצמי רואה את הריאקטיביות, אבל מקשיבה לאדם היחיד. כדי להגביר את הקשב שלי אני שואלת את עצמי: מהי המהומה הפנימית שממנה הוא מספר את הסיפור שלו.

בדרך כלל קונפליקט זוגי טעון, שמביא רמת ריאקטיביות חזקה  משאירים את המטפל בחוץ. קשה לו לחדור את מעטה פעמון הזכוכית שהזוג לובש על עצמו. פעמון זכוכית כי הקונפליקט גלוי, הסביבה רואה ומושפעת ממנו – ילדים, משפחה, המטפל – אך אינם שומעים את הצעקה האישית שמעבר לגלוי הנתפס בעין ובאוזן.

הצעד הראשון בתהליך כזה, הוא למתן את רמת הריאקטיביות, וההשלכתיות, או בשפה שלי – לעבור "ממוקד אתה למוקד אני". המטפל מפעיל פעולות טיפוליות שמכוונות  כדי להעביר את מחוז ההתבוננות מן הבין אישי לתוך אישי. למשל אם הבעל מתלונן שהאשה שלו קרה כלפיו, ואינה מתעניינת או אוהבת מספיק – אני יכולה לומר: אני מבינה שלא הצלחת לעורר אצלה אהבה/ התעניינות, לא מצאת דרך לפתוח את ליבה אלייך. וכשהוא מכיר בחוסר ההצלחה שלו, ניתן להתעמק ולבחון למה וכמה ואיך. בכך מתאפשר לא רק המקום החיוני לכל שינוי, והוא מקום של self ownership, אלא גם מגייס את בן הזוג להקשבה אמפטית, כי הוא יכול להשתחרר מעמדת הנאשם, ויכול לעבור לעמדת החבר המבין. (ראה מאמרים שלי על גישה ה RER).

הכוונת בני הזוג מן הבין אישי לתוך אישי אמנם מפחיתה את המתח הזוגי, אבל מגבירה את החרדה האישית (ראה גרף מעגל הקונפליקט).

פט לוב חוקרת וכותבת בתחום הטיפול הזוגי, חברה לקבוצה של חוקרי מוח שביקשו לברר מה יכולים מחקרי מוח ללמד אותנו על השאלה מה יוצר השפעה ארוכת טווח. בעקבות זאת הם יצרו מספר עקרונות לטיפול הנוירו-אפקטיבי (NAT). הם מצאו ש

• ככל שמבקרים בערוצים עצביים, כך המסר יותר נחרט במוח.- ערוץ עצבי הוא כל דבר שיוצר עוררות רגשית: מתח, חמימות, התעניינות בך, אהבה, כעס, מבוכה…

• גירוי עצבי מפעיל קבוצות קולטנים ובעקבותיהם אסוציאציות.
• כדי להשפיע על המוח, ההתנסות חייבת להיות רלבנטית.
• רלבנטיות עצבית נקבעת על ידי רגש.
• רגשות מנצחים הגיון.
• רגשות של אחרים מווסתים את המצב הפנימי, והאדם מגיב בהתאם.

במחקרים הנוירואפקטיביים נמצא גם שהמרכיב החשוב ביותר לריפוי יחסים הוא להיות נגיש מבחינה רגשית, להיות במצב של מכווננות attunement. הרמה העמוקה של אינטימיות ומכווננות לאחר, אינה מילולית, אלא בביטוי פנים, שפת גוף, התזמון חייב להיות בהלימה. שינוי מעודן של קול וביטוי פנים, יכול להיות משקל נגד לאזעקה של המערכת השפה (המע' הלימבית).

• יחסים מכווננים יש להם פוטנציאל להזיז את האדם לעבר מצב תודעה בטוח ולאמץ מנגנוני התמודדות בשלים.

להיות מכוון לשני אומר שאני ממקדת את הקשב שלי בך ואני פנויה להיות מושפעת על ידך. אני באמת מקשיבה, באמת רואה, מוחי פתוח, אני ערה, איני מפנה תשומת לב לדברים אחרים, לצלילים או ריחות מבחוץ. כשמישהו מכוונן, השני יודע, נוצר הדהוד מיידי בשני. כשמטופל מגיע, ואפילו איני עושה מאומה, אלא אני רק מכווננת כלפיו, והוא מתחיל לבכות. כולנו כמהים למכוונות של מישהו, להרגיש שרואים אותנו, שאנו משאירים השפעה על מישהו. כשאתה רואה אותי זה עדות לכך שאני חי וקיים. וכאשר המוח שלי והמוח שלך מכווננים זה לזה, זה מווסת את הרגשות. כאשר אתה נמצא מול אדם שהמוח שלו מכוון וגבוה, אתה מיד מרגיש את זה. כך מרגישים מול מורים רוחניים. מרגישים שאני אדם יותר טוב כשנמצאים מול אדם כזה.

המכווננות (attunement) שלי מתבייתת על המוזיקה הפנימית של הדובר. הקשבה כזו מיד הופכת את הדיון, שלרוב הוא nonsense, ל – senseful מארוע חסר פשר, (אנחנו רבים על שטויות) לשני ארועים שגורו זה על ידי זה, שכל אחד מהם עמוס פשר ומשמעות.

התכווננות attunement ((mindfulness

כלי חשוב בטיפוח היכולת למכווננות הוא מושג ה mindfulness, הלקוח מן העולם הבודהיסטי. משמעותו: נוכחות מליאה ומכוונת ברגע הווה. זהו מצב תודעה בו ניתן לצפות באירוע פנימי בזמן אמת, זה אומר להעביר קשב פנימה ללא העדפה ושיפוט. זהו ה – observing ego  בפעולה. זוהי אבן הפינה של פסיכותרפיה התנסותית.

בסיטואציה הטיפולית זה אומר להפנות קשב למטופל עם הרבה יותר מאשר הפונקציה הקוגניטיבית, אלא שהמטפל מודע למה שקורה בתוך המטופל כפי שהוא גם מודע למה שקורה בתוכו, דקה אחר דקה לאורך הפגישה. זה אומר להיות קשוב לא רק לסיפור של המטופל – לתכן, אלא גם: לרגשותיו, אמונותיו, לקצב שלו, דחפים, תחושות, שינויים במתח השרירי, טיקים, רמת אנרגיה, וכד'. זה כולל גם קשב של המטפל לעצמו: מה מרגש אותו, מה מעורר דחיה, היפנוט, משיכה, איזה דימויים צפים, מה זה אומר עליהם, מה עליך.

על פי הבודהיזם, Right mindfulness הוא אחד משמונה הצעדים בדרך לשחרור האדם מן הסבל אל ההארה. זהו גורם מנטלי שמאפשר לנו לזכור ולכוון את תשומת הלב שלנו על מה שמועיל ומהנה. mindfulness חשוב מאד למדיטציה, כי באמצעותו אנחנו יכולים לכוון את מלוא תשומת הלב, למה שעוזר לריכוז עמוק, למשל לנשימה, או לנושא מרכזי כמו: "אהבה וחמלה".(Chodron 1990). mindfulness הוא גם התרגול של עקרון אחר והוא "להיות ברגע". להיות מכוון עם מלוא תשומת הלב שלנו למה שקורה כאן ועכשיו בתוכנו וסביבתנו בהתנסות הנוכחת, באופן בלתי שיפוטי וללא פרשנות. תרגול כזה עוזר למוח להיות צלול וקשוב (.(attentive

עבורי זהו כלי מרכזי באימון האישי שלי, ובטיפול. הוא מאפשר את החקירה המיקרוסקופית לתוך אירוע, מעמדה ניטרלית. באמצעות כלי זה מתאפשרת דקונסטרוקציה של מבנים מופנמים, המשתמרים בד"כ ע"י עמדות והתנהגויות שמתחזקות סימפטומים.

מרכיב נוסף הדוחף לשינוי, הוא ליצור מצב של אי נוחות . כשהמטפל מביא את האדם לענות "לא מן הקסטה הקבועה" חשוב להביא את המטופל למקום של שבריריות להביא אותו למקום של לחץ, אי נוחות, מבוכה, כשהמטפל משמש כרשת בטחון. להשתמש לשם כך בקול נמוך, איטי, להשתמש במילים דרמטיות. ברגעים כאלה יוצרים את האהבה. אי נוחות היא התגובה הטובה שמאפשרת שינוי. אם נמצאים שם זמן ארוך מספיק, הפרדיגמה משתנה. ואם אדם מכיר באחריותו ומרגיש אי נוחות עם זה, זה יוצר חמלה אצל השני.

למשל, זוג מספר על כך שהם רוצים לבנות בית. הם כבר מדברים על כך שנתיים שלש. אני רואה שעל כל דבר שהאשה מציעה, הוא מתנגד. אני מאתגרת אותם ושואלת כמה חלומות יש בחדר, אני מבינה שיש שני חלומות שאינם נפגשים לכלל חלום משותף אחד, ולכן אין בית. הוא לכאורה מתאר את בית החלומות שלו, אבל מראש מגדיר זאת כחלום שבמילא לא יתגשם. האמירה הבאה, מטרתה להגביר את הלחץ, ולצאת מאיזה דיבור קונפליקטואלי, שאינו מתקדם לשום מקום: אני אומרת לו – אתה מדבר על בית אבל בתוכך  יש אמירה, כנראה לא מודעת "לא יקום". אני חוזרת מספר פעמים ובאופן פסקני על המלה "לא יקום". הוא מרגיש נבוך וקצת פגוע, מתנגד לכך, ואני מסבירה מה מביא אותי למחשבה כזו. (החלומות שלה היו גמישים יותר, והיא הגדירה את החלומות כנטיות לב ולא כדבר שמוכרח להתבצע, אבל הוא הדף את כולם בלי להציע אלטרנטיבות).

הינחתי, מתוך הכרה אמפתית שלי, שבודאי יש סיבה חזקה לכך שבאופן לא מודע, החלומות לא רוצים להיפגש, כדי להתממש. תוך החקירה הפנימית סביב "לא יקום", הוא מדבר על מסרים לא גלויים וישירים מצד הוריו על כך שהם "בזבזנים", שאלו לא הערכים של המשפחה "שלהם", מה פתאום אשתו רוצה חימום תחת המרצפות. ברור שהיא מכניסה לו את הרעיונות המוגזמים האלה. ובכלל כיון שהם הולכים לבנות על פיסת קרקע השייכת למשפחתו, שהיא חלק מן המגרש המשותף, איך ייראה ה"ארמון" של הזוג הצעיר ליד הבית הצנוע של ההורים. כלומר לאט לאט נעשתה ברורה הדילמה הלא גלויה שלו בין ערכי הבית ממנו בא, לבין הערכים שהוא ואשתו מנסים לבנות יחד בכל הנוגע לאסטטיקה, איכות חיים, העזה, נהנתנות, תפיסות חינוכיות וכד'. ברגע שהדילמה הפכה מן הלא מודעת למודעת, ומן סמוי אל הגלוי, ניתן היה לבחון מחדש את הלחץ הלא מודע בו הוא שרוי, את ערכיהם המשותפים באופן נפרד יותר, ולקבל החלטות.   

Fine tuning – כוונון עדין

זוהי היכולת של המטפל לפעול בתוך תנאים של עוררות (intensity), עם המכווננות שלו, ולכוון את המטופלים למצב רצוי.

אם attunement  מתייחס לפוזיציה הקולטת, הרי כוונון מתייחס לפוזיציה המשדרת. יחד עם זאת כשמדובר ביחסים אין אבחנה כזו בין המשדר לקולט, כיון שיחסים הם תמיד עניין של הדדיות, וכל אחד משדר וקולט באופן סימולטני. בטיפול, המטפל מצוי במודעות חזקה יותר להיותו משדר.

הכוונון העדין משתמש במכשירים העדינים של המטופל, בדיוק כשם שמכוון הכינורות פועל על הכינור ומביא אותו לנגינה צלולה ומדוייקת.

הזוג ישב כואב וכועס. אלו נישואים שניים, כבר נולדו שני ילדים, והאשה מן הנישואים הראשונים, אם הבן המשותף של הבעל, פולשת לחייהם, משנה תכניות, שולחת מסרים דרך הילד, ומאמללת את האשה השניה. הבעל מתגונן, בעצמו מרגיש מוצף וחסום מאשתו הראשונה, מרגיש אשם שאינו יכול לווסת את מעורבותה האינטרוסיבית של אשתו הראשונה.

"הדבר הנורא ביותר עבורי" אומרת האשה, הוא שאיבדתי את השליטה על חיי. כל החיים, עם כל המופרעויות של ההורים שלי, הצלחתי תמיד להחזיק את כולם, עכשיו זה לא בידיים שלי". אני אומרת לה שנראה שזו הפעם הראשונה שהיא נאלצת לשחרר את האחיזה, כי היא כל כך עייפה, עם משפחה חדשה וילד של בעלה עם הרבה קשיים, ועוד שני תינוקות משלה. פעם ראשונה שאין לה ברירה אלא לנוח ולהאמין שיש איזה סדר גם מחוץ לה, ויש עוד מבוגרים אחראיים. והפעם היא לקחה את האדם המתאים לכך. היא מתרגשת ובוכה. הזעם הופך לכאב.

הוא מדבר על כך שהדבר הנורא ביותר עבורו זה שאינה מרוצה. הוא לא יכול לשאת את זה. תמיד היה צריךבאונס לרצות את הנשים שלו, אמא, ואשתו הקודמת. אבל עכשיו את האשה שהוא באמת אוהב ורוצה, אינו מצליח לספק, אינו מצליח לעשות אותה מאושרת. לפתע הוא מתעשת ואומר: כשאפסיק לרצות לרצות את אשתי הראשונה, אוכל להיות המנהיג של החיים שלי סוף סוף. שורה בחדר אוירה של כנות, כאב משותף, הם נותנים ולידציה אחד לדברי השני, מעבירים אמפתיה וחמלה. אפשר להרגיש את הרטט של כנות ואינטימיות.

אני שואלת אותם: אם היינו שמים את ההרגשה שלכם כרגע על סקאלה של אינטימיות בין 1 ל 10 כמה זה היה? הם אמרו 8 8-9. גם אני הרגשתי כך. אחר כך הם אמרו שהתפשטה בהם תחושה של שקט גדול ושלווה.

להיות במצב אנושי של צלילות ודיוק באופן הדדי עם הזולת, מאפשר חווייה אינטימית חזקה של הסרת קירות בין אדם לאדם, והצצה לתוך המחוז של האחדות הקוסמית.   

אולי זהו המושג של "אני אתה" הבובריאני במיטבו. בובר יגיד על כך, שככל שאדם מצוי יותר בזיקת "אני אתה" עם אנשים, טבע, יצירה ואלוהים – אלו רגעים רוחניים, זוהי נגיעה בכבשונו של עולם, רגעי ההתכה של הנפרדים לאחד.

ולאה גולדברג יודעת וכותבת:

זה לא הים אשר בינינו,

זה לא התהום אשר בינינו,

זה לא הזמן אשר בינינו

זה –  אנו שנינו אשר בינינו.

לאה גולדברג / עם הלילה הזה

מקורות:

מיטשל ובלאק 1995, עמ' 118

The hypnotic dance, (Kershaw 1992

Chodron 1990).

….

שים סכר גדול

ליד מעיינות הכאב

אגור אתו

כמו מים

שמור עליו

שלא יתפזר

כי הוא חייך

                                                               יונה וולך